כל צהריים אני חווה את אותו התסכול עם הבת שלי. לא משנה מה אני מבשלת, מה אכלה לפני ובאיזו שעה אני מגישה לה לאכול, היא אוכלת מעט ואומרת ״אני שבעה״ ובאותה נשימה ממש, מביטה אלי בעיניי כלבלב ושואלת בתקווה ״אפשר לאכול משהו מתוק?״
ולפני שאני מספיקה לענות מוסיפה ״קטנטן?״
כל צהריים אני באותה התלבטות...לאפשר לה?
רצות לי המון מחשבות: אולי היא באמת שבעה? אולי לא טעים לה? אולי היא עובדת עליי ופשוט משאירה מקום לממתקים? ואולי היא יצאה כמוני ופשוט חייבת אבל חייבת משהו מתוק אחרי האוכל?
בתור אחת שהייתה ילדה שמנמנה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה להכריח לסיים את האוכל מהצלחת - אני מאמינה שצריך להקשיב לגוף ולא לפגוע במנגנון השובע.
מצד שני, אם היא כן רעבה איזו אמא אני אם אני מאפשרת לה לאכול ממתקים במקום ארוחת הצהריים?
כשהייתי קטנה, אמא שלי סיפרה לי סיפור על גברת בטן.
בתוך בטן של ילדה קטנה מתגוררת לה גברת בטן ומנהלת שם את כל העניינים, היא אחראית שם על קופסאות אוכל ומתריעה מתי נגמר המקום בכל אחת מהקופסאות. העניין הוא שהקופסאות לאוכל מעטות וקטנות והקופסאות לממתקים רבות וגדולות, וכך יוצא שלילדה אין מקום לאורז, עוף וסלט אבל יש המון מקום לגלידה, שוקולד וסוכריות.
מאז ששמעתי את הסיפור קצת גדלתי אבל נראה שהחלטתי לנהל את בטני ממש כמו גברת בטן שבסיפור - להקציב מקום סביר לאוכל אבל תמיד להשאיר מקום לקינוח (ולפעמים אף לדלג על ארוחה ולהגיע ישר לקינוח, אבל אל תגלו לאף אחד)
אני חוזרת לענייננו ולעיניי הכלבלב שמסתכלות אלי. ״קטנטן״ אני עונה.
איך אני יכולה להאשים אותה? זה גנטי.
