אז...
אני יושבת במסעדה, מעיינת בתפריט ומזמינה מה שבא לי.
עושה לי סנדביץ' שווה לצהרים ולארוחת ערב משהו חם.
נכנסת לחנות, עושה סיבוב בין המדפים ובוחרת לפי הבד, הצבע, הגיזרה...
נעליים- בוחרת לפי גודל העקב והצצת האצבעות.
אני מתכננת לי סדר יום, מחליטה לקיים שתי פגישות בבוקר, חזרה בשעות הצהרים, קפה עם חברה אחה"צ ובערב הצגה . ההוא שלצידי גם ככה חוזר מאוחר.
נסיעה להורים בצפון אמורה לקחת בערך שעה.
נקיון הבית בשישי בבוקר, בערך שעתיים.
ישיבה בהרצאה- כל כסא, כל שורה, כל שעה.
סקס... מגוון...
ועכשיו...
מתיישבת במסעדה - מסתכלת על כל התפריט, בוחנת את כל מרכיבי המנה, מזמינה את המלצרית לפחות פעמיים לשאלות ספציפיות ואז מזמינה מנה ומבקשת מהמלצרית להתנצל בפני השף אך אני רוצה אותה WELL DONE.
עושה לי סנדביץ' לצהרים, אך בקושי שובעת. אוכלת עוד חצי סנדביץ' כדי לסתום את הרעב וכעבור שעתיים כבר מתכננת מה הדבר הבא שעומד להכנס לי לפה. ככל הנראה - סנדביץ'.
כבר לא נכנסת כמו פעם לחנויות בגדים וכשאני כבר בפנים - זה "לראות ולא לגעת", ממש מוזיאון. מסתכלת על כל הדברים שהיו יכולים להיות לי כרגע בארון ומזילה דמעה.
נעליים- שלא נכנס לזה אפילו. ביי ביי עקבים!! איך לעזאזל רייצ'ל זו היתה הולכת עד הלידה עם 10 סמ'?!? אני לא גבוהה ורגילה לפצות על אגן עגלגל בכמה סנטימטרים של עקב.. לא עוד!!
סדר יום- מקרה עצוב בפני עצמו... חייבת לעבור בבית בצהרים לנוח. בטח שלא יכולה להעביר יום שלם עם אותו סט של בגדים ואיפור. מתישהוא המכנס ילחץ, החולצה תצמד ושלא נכנס לחזיה...
הנסיעה להורים כמעט מכפילה את עצמה בעקבות העצירות בתחנות הדלק המרנינות. אני כבר מכירה את כל תאי השירותים בכביש 6 ובכביש החוף. בוחרת נתיב נסיעה לפי מספר תחנות הדלק בהן אני אוכל לעצור. אבסורד!
ניקיון הבית, אמנם לא מה שהיה, אך לא מתלוננת... מה רע. לפחות נקודת אור אחת אפשר למצוא במצב הזה... ההוא שלצידי לוקח על עצמו את האחריות. כפרה עליו. מדורה יאנה.
בחירת כסא היא סיטואציה מעניינת. כאן מתחילה משוואה מתמטית בין סוג העץ, עובי כרית הריפוד, גובה וזווית המשענת לבין הזמן (בדקות) אותו אצטרך להעביר על גבי סד העינויים. יש ימים שבא לי להסתובב עם כרית מהבית שקשורה לי לגב. כמה מביך!
אני לא מתלוננת, טוב אני כן מתלוננת אבל רק פה. פשוט כל המושגים בהם אני רגילה להעריך את עצמי השתנו. הרעב, הזמן, הגזרה, הנוחות, העייפות, גודל השלפוחית... הכל שונה. למוח שלי לוקח כמה דקות להתאפס על עצמו כאשר הוא מגיע למקום חדש.
האם מי שאני הוא אוסף המושגים המוכרים לי על עצמי? ואם כן, מי אני כאשר כולם משתנים בבת אחת.
בגלל שהסוף באופק, אני כבר מתחילה לחשוב האם אחזור לאותם מושגים מקוריים. האם דקה תשוב אכן להיות 60 שניות? האם שמלה שמחמיאה לי אכן תשוב להיות כזאת?
למה אף אחד לא אמר שהחיים משתנים מקצה לקצה כבר בהריון?? למה לא הכינו אותי לריקוד פרידה אחרון מהתליה, קו מותניים יפה שלי?
ולסיום- שיר קינה לתליה שהיה היתה.
תליה היה היתה לה
שישבה בין חזה לאגן
קטנה וסימפטית
עבורי נהדרת
התאהבתי בה עוד בגן.
יום אחד היא הופיעה
תחילה כביצית קטנה
אך כשלתפוח התחילה
ברחה התליה ונעלמה.
היכן את תליה קטנטונת?
היכן חברתי הטובה?
כי בלי לשאול
עוברית חצופונת
סילקה אותך, אהובה.
תאמיני לי שלא התכוונתי
את בלבי תמיד
שובי תליה למקומך
כי בלעדיך קר ומפחיד. אין לי עתיד...
לקריאה אודות שבוע 27 להריון >>
