יש לי בעיה, שהיא גם ברכה אך לרוב מותירה אותי מבולבלת בחלקים גדולים בגידול בתי וכמובן לקראת מס׳ 2 שעתידה להצטרף. אני לא חרדתית. לפחות בתחומים מסוימים שיש תחושת קונצנזוס של לחץ.
בשבוע האחרון קיבלנו מנה מכובדת של לחץ מכל כיוון אפשרי- מהתקשורת, מהממשלה, מפעילי ציבור וכמובן מהורי הגן. יכול להיות שאם הייתי גרה באזור אחר, או מכירה מצבים קשים יותר מקרוב לא הייתי רגועה, אבל זה המצב- לא הצלחתי להילחץ גם כשזה נוגע לבתי.
הדרך היחידה שלי לווסת את האנטי- לחץ שלי היא להתייעץ עם חברותיי שמורכבות אחרת ממני.
לפי הפרמטרים שהן נותנות לי אני יודעת לחשב ממוצע כלשהו ובעקבותיו להבין האם זה הזמן להוציא סוף סוף את לחץ מהקופסה או לא.
בכל פעם שאני מרגישה שאני שאננה מדי בנושא מסוים, אני פונה אליהן, כי אולי הן בעצם קול ההגיון ומה שקורה אצלי לא טבעי בעליל. לא מזיק שיש גם רופאה בקרב חבורת החברות, כך כל מקרה, מלבד ייעוצים על בסיס הניסיון שלנו, מקבלים גם תוקף וגיבוי.
חרדות, חששות ופחדים מתקיימים אצלי ברמות אחרות ובנושאים אחרים, אני אנושית כמו כולן, פשוט קצת שנטי להיסטריה. אני מפחדת מהתמודדות עם 2 קטנטנות, אני מפחדת מהלידה, אני מפחדת מהעייפות. אני לא מפחדת לשלוח את תמרה לגן, אני לא נכנסת להיסטריה אם היא נשרטה תוך כדי משחק ואני מטפלת בה (לרוב) ברוגע כשהיא לא חשה בטוב. יש כל כך הרבה גורמים מלחיצים בעולם המטורף הזה שזה נראה לי דווקא הגיוני לחלוטין להיות בלחץ.
חלק מגישת האמהות שלי הוא הצורך להפריד מפיצי את הלחץ שיכול להתעורר עד כמה שאפשר. ביני לבין עצמי הוויסות הזה הוא השקט שלי, המרכז והנשימה שאני יכולה לקחת ולדעת שאני מצליחה להתמודד עם מה שמונח עכשיו על הצלחת... אז מה יהיה כשתתווסף עוד צלחת?
- - -
הגר ורטהיים, בת 31, אמא של תמרה ושל עוד קטנטנה בדרך.
מאיירת מוכשרת ובעלת הבלוג 1hugaday
מוזמנות לעקוב אחר עמוד הפייסבוק המתוק של הבלוג, אשר מקשט לנו את הפיד ועושה לנו תמיד ממש נעים.
- - -
לטורים הקודמים של הגר: