פעם, לפני המון שנים, כשהייתי אולי בת 9, אבא שלי לקח אותנו לטיול במיני ישראל. זכורים לי בתים קטנים, מגדל הדיזינגוף סנטר בגודל של חתיכת לגו וחום היסטרי של חודש אוגוסט עם כובע לבן של חברת מקורות (זוכרות שפעם חברות היו מחלקות כובעי מצחייה בכל מיני מקומות? איזה אייטיז!). בכל אופן ומשום מה, מה שנצרב הכי הרבה בזכרוני הוא אותי עומדת מול מוכר הארטיקים (הצ'ופר היומי הכי מרגש של כל ילד או ילדה ממוצעת) והוא שואל אותי: ילדה איזה ארטיק את רוצה? לימון או קולה? ואז זה התחיל.. "אה...לימון, רגע, לא לא אני חושבת קולה, שניה מה יותר טעים? טוב אז קולה אני רוצה קולה. שנייה בעצם לימון" תור שלם של אנשים מיוזעים שגם הם, כמו אבא שלי, הבטיחו לילדים שלהם ארטיקים ובכך קנו להם שתי דקות של מנוחת היגע, החלו מעבירים משקל מרגל לרגל. מכיוון שזה היה בישראל, אז גם החלו הערות ואישה אחת פלטה בעצבים "ילדה אין לנו את כל היום בשבילך". עד כמה שזה ישמע הזוי, פשוט לא הייתי מסוגלת להחליט. באמת שניסיתי, אבל כל אופציה נראתה לי טובה לפחות כמו השנייה. סבל קיומי. נשבעת לכן.
כאן נכנס אבא שלי, שהוא איש אהוב (אך מאוד סובל מחום ולחות ישראלית) ושם סוף לסיפור באסרטיביות: " אנחנו ניקח את הקולה. כמה זה עולה? תודה רבה!" ככה וזהו.
היום, כאמא, אני מבחינה בתופעה רווחת – ואני אגב חלק ממנה שלא תחשבנה אחרת. הפנייה לילדיםפעוטות מתחילה לרוב בצמד המילים "את רוצה ל.."?:
"אתה רוצה להתרחץ? את רוצה לתת לי את הבובה? את רוצה שנשב על הספה וננעל נעליים? אתה רוצה לתת לי את המספריים? לא כל כך כדאי לשחק איתם... את רוצה שנלך לשם? אתה רוצה להיכנס לאוטו? את רוצה לתת לי את זה "
אני מוצאת שיש בזה משהו מטריד ואני אסביר: א. עצם שאילת שאלה למעשה טומנת בחובה שתי אפשרויות לתשובה – או שכן או שלא. ואז, מה בדיוק עושים בערב כשהתשובה לשאלה "אתה רוצה להתקלח" היא שלילית. שאלת – עניתי, אחרת למה שאלת?
ב. באופן אישי, כשיש יום ביומו מיליון מטלות לא נגמרות וחזרתיות, יש משהו ברור ואפילו נוח בעובדה שאני מבינה שצריך לעשות את זה גם אם אני לא רוצה.
מידי ערב, כשהייתי ילדה (נדמה לי שזה היה בסביבות השעה שבע) אימא שלי הייתה פוסקת: "הולכים להתקלח". נקודה. לא היה בלבול, לא הייתה תהייה. בטח שלא ספק
סימני הפיסוק שרווחו היו נקודה וסימן קריאה. אם זה דמוקרטי? אם היה מספיק דיאלוג ביני לבין ההורים שלי? זה כבר דיון לבלוג אחר, אבל מה שלא יהיה, זה עשה הרבה סדר בראש. לכולנו.
היום האחרון של חופשת סוכות. אני ויונתן על המטוס בחזרה מהאי היווני קוס. מיליון משפחות מסביבנו והורים חמושים בסרטים, ספרים ושירים עם מלודיה ילדית העיקר שהטיסה תעבור בשלום אמן סלה.
חצי שעה לפני הנחיתה, התינוקת שבכיסא לפני מתחילה לבכות. זה מתחיל בקטן ומתגבר לבכי מחריש אוזניים של: "אני רוצה משהו וחובה עליכם לדעת מה"!
כל המטוס פוזל לכיוון המושב, חלק מהילדים אפילו סוגרים אוזניים. האב חסר האונים של הילדה, שולח מבטים מתנצלים לצדדים ופונה ברוך אל הילדה שלו: "את רוצה במבה? את רוצה סיפור? את רוצה שאני אשים לך סרט באייפד? את רוצה שוקולד? מה את רוצה חמודה?"
ליבי יצא אליו. מה הוא לא ניסה. הכול כדי שתפסיק לבכות וקהילת המטוס תפסיק לשלוח מבטים מביכים.
כל מה שהיא רוצה הייתי נותנת בשביל שתפסיק לבכות. רק שתגיד לעזאזל מה היא רוצה כבר.
עכשיו מה שאני באמת רוצה זה ללכת לישון. מאוד רוצה.
