ארבעה שבועות אחרי הלידה ואני מרגישה שהזמן פשוט נמס ונוזל לי בין האצבעות. יש הרבה גרסאות או שמועות, איך זה מרגיש להביא תינוקת חדשה לבית עם פעוטה. שמעתי את כולן ואף אחת לא עזרה או הייתה רלוונטית לי.
למרות שתמרה הייתה הראשונה, הרגשתי שההלם לא ניכר בי כלל. ידעתי כבר לתפעל את כל המשימות בצורה טובה, מתוקף כך שיש לי אחות בהפרש של 12 שנה בה ידעתי לטפל.
את התינוקת החדשה הבאנו הביתה וכמובן התפעול התנהל באופן חלק יחסית. ההבדל המהותי- פי שתיים פעולות ואפס זמן לעכל.
רק עכשיו, כשאני לוקחת כמה דקות לעצור ולחשוב על הכל אני מבינה באיזה מצב של בלבול עטף אותי ואולי עדיין.
כל הפעולות מתבצעות, אבל אם אני בוחנת את המצב מקרוב, אני יכולה לשמוע מקצב סטקטו קצת קטוע ולא מלודיה זורמת כמו שנדמה לי. פעולה מתחילה ונקטעת ומתחילה שוב ועוברת לאחרת וכן הלאה. מבחינה נפשית, לא הבנתי מה באמת קורה.
נטיית הלב שלי היא להיות חיובית ואולי באופן יותר מדויק, לחפש את החיובי. בתוך כל הבלבול והקשיים החדשים, מתגלים רגעים קסומים שממיסים את הלב. תמרה באה לעזור עם האמבטיה של התינוקת או מושיטה לה יד דרך הסורגים של העריסה, רון מוצא דרך לגרום לנו לצחוק דרך איזה התקף זעם של בת השנתיים שלנו והתרפקויות בריח חדש ומנחם של מאיה הקטנה.
בתוך כל הבלאגן החדש וגם קצת בלאגן ישן (כי לא הספקנו לסדר את הכל), המקצב הקטוע הופך פה ושם למלודיה נעימה ואני יודעת שהכל יהיה בסדר.
- - -
הגר ורטהיים, בת 31, אמא של תמרה ושל מאיה.
מאיירת מוכשרת ובעלת הבלוג 1hugaday
מוזמנות לעקוב אחר עמוד הפייסבוק המתוק של הבלוג, אשר מקשט לנו את הפיד ועושה לנו תמיד ממש נעים.
לטורים אישיים נוספים במגזין:
