כשהפכתי לאמא גיליתי פתאום כמה אחריות יש בידיים שלי. כמה החלטות, קטנות כגדולות, אני צריכה לקבל.
עשרה ימים אחרי הלידה של הבן שלי הייתי צריכה פתאום לקבל החלטות שהרגישו לי כבדות מנשוא וממש לא הייתי מוכנה לזה: הצינון הזה, זה משהו ללכת איתו לרופאה? (התשובה הנכונה הייתה- כן), הרופאה אומרת ללכת למיון- לעשות את זה (גם פה התשובה הייתה כן), במיון אומרים להתאשפז, זה הדבר הנכון (כן כן, לגמרי). כששאלו אותי האם אני מסכימה שיעשו לו אינפוזיה הרגשתי שזה ממש קשה לי, אני זו שצריכה להחליט? כמובן שהלכתי עם הצוות הרפואי המסור, אבל עצם זה שאני הייתי צריכה להחליט- ואפילו לא עלי אלא על תינוק חסר ישע- זה היה ממש לא פשוט.
בהמשך הדרך לשמחתי יכולתי לעמוד בפני בחירות קצת יותר קלות- לתת נובימול עכשיו או לחכות? להלביש או שכבה או שזה מספיק? להשכיב לישון במיטה או ללכת לטיול בעגלה?
אינספור בחירות והחלטות.
ואני כבר מתחילה להרגיש מנוסה, ומתחילה להיות יותר ויותר מחוברת לאינטואיציות, וכמובן מתייעצת עם חברות וקוראת ולומדת ומנסה לפלס את הדרך בהורות שלי בדרך שמרגישה לי הכי מתאימה וטובה, עם כמה שפחות הקשבה לרעשי רקע.
ומה עם החיתול הזה?
ואז הבן שלי מגיע לגיל שנה ושלושה חודשים, ויש בי קול שקורא: החיתול הזה, מה הסיפור איתו, אולי הגיע הזמן להתחיל "גמילה"?
ולוקחת את זה כפרויקט. אני שומעת וקוראת על "מה נכון", אבל כהרגלי מקשיבה פנימה ובוחנת מה אני באמת חושבת על זה. אומרים לי שאני צריכה לחכות לו שהוא יהיה "מוכן". אומרים לי אפילו מה הסימנים שאני צריכה לראות כדי לדעת שהוא מוכן. אני מקבלת ביקורת גלויה וסמויה רק על המחשבה להיפרד מהחיתול. וקוראת ולומדת ואז מבינה: הלו! זו בכלל לא "גמילה"! למה הם קוראים לזה ככה? מילה כזו כבדה עם קונוטציות מאוד מסוימות.. והחיתול הזה, הוא לא באמת בשבילו, הוא *בשבילי*!
אז אני בוחרת להוריד לו את החיתול, ופתאום הוא מגלה את הפיפי והקקי שלו! זה היה די פלאי לראות את זה איתו, חתיכת "זו ילדותי השניה", אבל בקטן. ואז אני מבינה שהחיתול הזה נועד כדי שאני לא אצטרך להתעסק עם הפיפי והקקי, אבל הוא... הבן שלי... הוא פעוט מתוק שפשוט עושה פיפי וקקי, ופתאום מתחיל ביננו ערוץ תקשורת חדש לגמרי: שיח על הצרכים.
"עשית פיפי, כן! ככה זה נראה! פיפי עושים בשירותים". פתאום אני מוצאת את עצמי קצת בתחושה הזו כמו כשהוא היה ניובורן, מנסה לקלוט סימנים ולהבין מתי הגוף שלו והוא מסמנים לי שיש לו פיפי ו/או קקי, ומה אני אגיד? בהתחלה זה ממש מתיש להיות בכזה קשב! זה ממש החזיר אותי לחודשים הראשונים עם ניובורן, כשעדיין יש ניסיון להכיר ולהבין אחת את השני.
ואז אני מבינה, שהבחירה הזו, שהיא כל כך הגיונית, פשוט להיות בלי חיתול ולהיות בקשב עם הפעוט לחיים ללא חיתול- היא בחירה שנוטה לקבל ביקורת. אמירות כמו "את עושה לו נזק", "לא כדאי לחכות?", "אני מכירה כאלו שזה ממש עשה להם טראומה" ועוד ועוד ועוד.
אז קודם כל, כהרגלי כמכורת קבוצות פייסבוק (אז עוד בתחילת דרכי כמכורה, היום אני כבר מכורה מקצועית), יצרתי ביחד עם ענבל גרוס עאזם קבוצת פייסבוק, קודם כל בשביל שיהיה מרחב בטוח בו אין מקום לביקורת על החלטה להוריד חיתול לפני גיל שנתיים. מתוך הבנה שכל אמא עושה את הבחירה שלה, וכל בחירה היא טובה- ובמרחב הזה יש מקום לבחירה הזו וכל אמא שתכתוב על תסכול וקושי- תקבל אמפתיה.
ומה עם הקבוצה הזו?
אז יש קבוצה, ומתחילים להגיע אליה הורים שמספרים על התהליך, ואני מבינה שצריך איזה טקסט מסודר ומקצועי כדי לעשות סדר בדברים.
אז אני יוצרת אחד כזה.
ועם הזמן החוברת של הקבוצה הולכת ומקבלת נפח, היא מופצת הרבה מעבר לגבולות הקבוצה- ופתאום מתחילה לראות ממש שינוי בשפה. עד שהקבוצה נוצרה היה ברור שיש "גמילה" מחיתולים. ואז, לאט לאט, יותר ויותר הורים מתחילים לקבל את השינוי ולהבין שזו באמת לא גמילה, שהמילה גמילה עושה עוול לתהליך ולנו ההורים, יוצרת מציאות שמוסיפה לנו קושי ופרשנויות מיותרות, ושלמעשה- הפעוטות שלנו לא מכורים לחיתול, והם *נפרדים* ממנו.
עצם השינוי השפתי הזה מחולל מהפכה של ממש: מהפכה תודעתית שגם משפיעה על הדרך בה אנחנו מסתכלות על פרידה מחיתולים.
ונחזור לפעוט הבית. הוא בלי חיתול, פיפי וקקי בכל מקום, אני מרגישה שאני חיה במעלית של הסאבוויי (וכל מי שנכנסה פעם למעלית בסאבוויי יודעת למה אני מתכוונת), לפעמים זה ממש עולה על העצבים (ואני משתדלת לשלוח לעצמי חמלה גם במקום הזה), וקורה גם דבר מופלא: משהו בקשר שלנו לוקח צעד קדימה.
נפתח ערוץ תקשורת נוסף, ואני מבינה שהתפקיד שלי הוא לכוון אותו עם המון קשב, אמפתיה ויצירתיות. למעשה, אפשר לתת לכך כותרת- דרך התקשורת המקרבת.
נוסף על התפקיד ההורי שלי, אני מוצאת את עצמי מחזקת ומכוונת הורים נוספים, אמהות נוספות שכותבות בקבוצה ומתארות בדיוק את אותן סיטואציות, ואני מבינה עוד יותר כמה חשוב לתת להן בית, מקום בו הבחירה שלהן מקבלת לגיטימציה, חיזוק וחיבוק.
כי באמת, כל בחירה היא לגיטימית. כל בחירה!
וזה מדהים איך אנחנו כאימהות עוצרות, בוחנות, לוקחות אחריות על הבחירות שלנו מתוך ידע ולמידה, וגם אם אומרים לנו ש"ככה צריך"- מותר לנו, ואולי אפילו כדאי, להקשיב פנימה, לבחור מתוך האינטואיציה שלנו, ולחפש את הבית המתאים שיחזק ויחבק את הבחירה הזו.
ובחירה, כזו אמיתית שמגיעה מחיבור וקשב פנימה- היא המפתח לתהליך הפרידה מהחיתול.
ומה הלאה?
פעוט הבית כבר בן 4, אני מתחילה לחשוב שעוד מעט יגיע הזמן המתאים עבורי לכך שאחותו תיפרד מהחיתול, ואני הרגשתי שמשהו חסר. חסר ספר ילדים שיתווך את הנושא הזה- כך שההורה הוא זה שעושה את הבחירה, ומתווך לילד שלו את הפרידה מהחיתולים בדרך התקשורת המקרבת. ספר שינרמל את המצב, שיתאר את הפיפי בכל מקום, שיתאר את הדרכים היצירתיות שהורים יכולים לנקוט כדי לגייס לשיתוף פעולה, שידגיש את הכבוד והאהבה וערוץ התקשורת החדש שנפתח. ספר ילדים בנושא פרידה מחיתולים שלא ידבר על פרסים, שלא ידבר על "גמילה", שלא יתאר רק אמא אלא זוג הורים.
אז יצרתי ספר כזה.
הספר "דוקטור תחתונים" עלה לפרויקט מימון המונים של הדסטארט ביום הראשון של שנת 2018.
מה זה אומר מימון המונים? זה אומר שכל אחד ואחת יכולים לבחור תשורה מתוך מגוון התשורות המוצעות בפנים (ספר הילדים, פרינטים מעוצבים לחדר ילדים, חוברת הכנה להצטרפות אח/ות, סדנאות, ייעוצים, פגישות, הדרכות, שיעורים ועוד ועוד ועוד)- ובכך לוקחים חלק בהוצאתו לאור של הספר.
זה חתיכת מסע מרגש, אני מזמינה אתכן לקחת חלק ולתמוך בפרויקט, ביחד נביא את הספר הזה לאור, למאות משפחות וגני ילדים, לעוד ועוד הורים ש*בוחרים* ונפרדים מחיתולים בדרך של הרבה קשב, גם לעצמם וגם לילדים.
