סבלנות.

את?

את אמא של הסבלנות.

אבל מרגע הזה שאת מחליטה שאת רוצה להיכנס להריון יש לך אפס ממנה.
את רוצה את זה כאן ועכשיו.
כל איבר בגוף שלך משתוקק לזה.
הרחם שלך גדל רק מהמחשבה על זה.

והלב?
הלב מוכן. להתרחב ולהתמסר.
לגדול. בדיוק כמו החולצה האהובה עלייך מהנעורים.

ואת מנסה.
במיטה או במרפאה.

ואז ממתינה.
מתפוצצת וממתינה.
מנסה לחשוב חיובי וממתינה.
הודפת מחשבות שליליות וממתינה.

המתח.
כל איבר בגוף שלך דרוך. ממתין לתשובה.
אבל לרחם יש תכניות אחרות.
'עולם הפוריות' הוא נסתר וחבוי.
וכשהתוצאה השלילית מגיעה, הגוף שלך מתמלא בחום.
כל עיכוב קטן, דוחה לך את החלום ואת מרגישה שעולמך קורס.

והלחץ.
ואם? ואיך?
הלחץ הוא האויב.

והקנאה.
ואיך היא כן ואני לא?
הקנאה היא מסוכנת.

ולמה?
והשעון מתקתק.
והחלון עומד להיסגר.
את רוצה את זה כאן ועכשיו.
כל איבר בגוף שלך רוצה את זה.

אבל את? את יודעת שזה יקרה.

בכל ליבך.
בכל איבר בגופך.
את כבר אמא.
את אמא של התקווה.

---

כמה מילים עליי:

את עמוד הפייסבוק שלי, לא עו"ד אמא, פתחתי אחרי שקיבלתי החלטה להתפטר ממשרד עורכי דין שהיה לי לבית במשך 6 שנים (ההחלטה הראשונה) ולתת במה לכתיבה שלי (ההחלטה השנייה). אביב הבן שלי (היום בן שנה וחצי) היה ההשראה הגדולה לכל השינוי הגדול.

לאביב חיכיתי בסבלנות במשך 3 שנים. הקושי שלי להיכנס להריון נבע ממחלת הקרוהן שמלווה אותי מגיל 10.  מחלת הקרוהן גרמה לי להתמודד עם לא מעט קשיים מגיל צעיר והיא עיצבה את האופי שלי היום.
לאורך הדרך נאלצתי לעבור ניתוחים רבים ומסובכים וניתוח אחד מאוד רציני של חיבור סטומה (שקית הפרשות) לדופן הבטן. במסע ארוך למדתי לקבל את עצמי, הבנתי שהשקית הזאת (שהצילה את חיי) היא עוד משהו בי.

עם הרבה תושייה ובאמצעות הרפואה הלא יאומן קרה. נכנסתי להריון וילדתי בן בריא ומתוק.

היום אני כותבת על אמהות, על קרוהן, על לחיות עם שקית, במטרה לתת תקווה, לשמח, לרגש וליצור הזדהות.
מוזמנות לעקוב בפייסבוק ובאינסטגרם