בכל בוקר אנחנו הולכות ברגל לגן, כלומר, אני הולכת ברגל ואת בעגלה. הגן נמצא רבע שעה מהבית.
כל הדרך אני מסבירה לך שכיף בגן, מסבירה שכשמגיעים לגן נותנים לאמא נשיקה וחיבוק ואומרים 'ביי ביי' וכל בוקר אני קצת עצובה כי אני יודעת שבבית כיף לך יותר. כל בוקר כשאנחנו מגיעות את מבקשת ידיים, ועוד חיבוק ועוד קצת, ואז את מתחילה לבכות.
איור: מעין דנן
אמרו לי שההסתגלות קשה, לפעמים נדמה לי ששתינו עוד לא הסתגלנו ואני לא בטוחה אם אי פעם זה יקרה. תמיד אני עומדת מחוץ לדלת להקשיב כמה זמן לוקח לך להרגע, להשלים עם המצב, לפעמים זה עניין של שניות ולפעמים אני יכולה לעמוד גם עשר דקות מחוץ לדלת עד שאני נשברת והולכת. הגננת אמרה לי פעם שאת מניפולטיבית כי את מפסיקה לבכות ברגע שאני יוצאת.
ניסיתי להסביר לה שילדה בת פחות משנתיים לא יכולה להיות מניפולטיבית ושכל מה שאת רוצה זה פשוט להגיד שאת מעדיפה להישאר עם אמא אבל עוד אין לך מספיק מילים, אבל ראיתי לה בעיניים שהיא לא השתכנעה מההסבר שלי.
כל יום אנחנו מקבלים תמונות בווצאפ שהגננת שולחת לקבוצה של כל הגן. בדרך כלל את מחייכת, משחקת, כל ההורים כותבים "איזה יופי" ו"איזה כיף" ורק לי נדמה שמאחורי החיוכים של כל הילדים יש מבט מיוחד כזה, מחכה. תמיד נדמה לי שכולכם פשוט מחכים ולא מחייכים, מחכים שיגמר היום, שאמא כבר תגיע ותיקח אתכם הביתה.
