נעים להכיר
אלה סברדלוב קרן, בת 35, נשואה לערן, אמא לנעמי בת 5 ועמליה בת שנה וחצי. גרה בכפר הס. סיימתי את לימודיי במחלקה לצילום ומדיה דיגיטלית במכללת הדסה ירושלים ב-2005. מצלמת מגיל 14, צלמת עצמאית כבר עשר שנים.
כשהיית קטנה, מה רצית לעשות כשתהיי גדולה?
מודה שאף פעם לא הייתי במקום הזה, של מה אני אעשה כשאהיה גדולה. מגיל מאד צעיר הבנתי שאהיה מאחורי המצלמה וקיבלתי את זה באהבה רבה. אני זוכרת כשהייתי בת 15 ורבין נרצח הלכתי לכיכר וצילמתי את כל ההתרחשות. הרגשתי שהנה אני מתעדת מופע אנתרופולוגי, טקסי אבלות שמעולם לא ראיתי.
יש לי בארכיון הנגטיבים שלי, עשרות תמונות של הנוער שהדליק נרות, וכל הגרפיטי שכבר נמחקו מחניון בניין העיריה. הבנתי שהצילום בחר בי ולא להיפך.
רק כשסיימתי את לימודיי, ועברתי את משבר ה״מה אני עושה עם החיים שלי״. רק אז התחלתי לשאול את עצמי מה אעשה כשאהיה גדולה. נזרקתי מהעולם האנלוגי היישר אל המחשב, ובהתחלה, אני מודה, שהיו בי ספקות. אחרי כמעט שנה שהייתי אסיסטנטית של דן לב, התחלתי להשלים עם הדרך. הפעם אני בחרתי בצילום ולא הוא בי.
איך הגעת להיות צלמת?
בבניין שגדלתי בו גרנו שתי קומות מתחת לשכנים שהיו כמו משפחה שלנו. יום אחד, כשהייתי בת 14, נכנסתי אליהם לשירותים. על הקרמיקות באמבטיה היו דבוקים לקיר צילומים שהבת שלהם (שהייתה כמו עוד אחות גדולה עבורי) צילמה ופיתחה בחדר חושך.
הצילומים היו רטובים, לאחר פיתוח, והשוליים שלהם שהתייבשו הפרידו לאט לאט את הנייר מהקיר עד שצנח לאמבטיה. המראה הזה כל כך קסם לי שמיד הלכתי אליה ואמרתי לה שאני גם רוצה לעשות את זה. ככה מצאתי את עצמי מצטרפת לחוג במתנ"ס שכולו בחושך. למעשה הייתי בחוג הזה 4 שנים, עד שהתגייסתי לצבא.
מהו הסגנון הצילומי האהוב עלייך?
כל צילום ולא משנה מאיזה ז׳אנר שמצליח להציף בי רגשות, וגורם לי לראות את המציאות דרך פרשנותו של הצלם מעניין אותי. אני מדברת על טווח גדול מאד של סגנונות, החל מאופנה עד לצילום פוטו ג׳ורנליסטי נטו. הסגנון שלי הוא fine art documentary.
גם כשאצלם סטיל לייף חשובות לי הרמיזות האנושיות, הנגיעות, הבלאגן. צילום של נוף מרהיב לא יעניין אותי ללא טביעת אצבע אנושית בפנים. אני מאד מעריכה אמנים פעילים שמצליחים לשרוד מיצירת גופי עבודה אישיים.
אם כי המקום שבו אני נמצאת ויוצרת אמנות עבור אנשים פרטיים, המורכבת מחייהם האישיים, מרתקת אותי ומפיגה את הבדידות הרבה שיש בחייו של יוצר עצמאי. המפגש שלי עם לקוחות, והיכולת שלי לתת את הפרשנות שלי לחיים שלהם מעצימה אותי לא פחות מנושאים אישיים יותר אותם אני מתעדת.
איך מצאת אותו?
פשוט צילמתי וצילמתי, וכשהגיע הזמן להכניס את המקצוע שלי לאיזשהו מודל עסקי, התמקדתי במה שאני הכי טובה בו. וגם זה יכול להשתנות בעתיד.
מהי התמונה האהובה עלייך במיוחד מבין כל התמונות שצילמת אי פעם?
התשובה משתנה כל הזמן. כרגע, זאת.
האם את אוהבת להצטלם?
מודה שלא הייתי הרבה בצד השני של המצלמה, אבל כשהייתי הרגשתי די נוח. מעניין אותי איך אנני לייבוביץ׳ הייתה מצלמת אותי, היא תמיד מגישה אינטרפרטציות מאד מעניינות על המצולמים שלה.
צילום: ניב שמשון
איך את שומרת את התמונות המשפחתיות שלך?
חוץ מגיבוי לכונן חיצוני + ענן, מאז שנעמי נולדה אני משתדלת פעם בשנה להדפיס אלבומים של תמונות נבחרות מהשנה החולפת. אחת הפעילויות האהובות על שתיהן (גם עמליה הצטרפה) זה לדפדף באלבומים.
אגב למי שמנסה לפעמים "לגנוב״ זמן עצמי בכך שהוא משאיר לילד שלו לשוטט עם האצבע בין תמונות הטלפון, לא יאמין בכמה זמן יזכה אם ישאיר לילד שלו לדפדף בתמונות שמסודרות באלבומים משפחתיים.
אני זוכרת (ואני בטוח לא היחידה בדורי) שכשהייתי ילדה הייתי נוברת שעות באלבומי תמונות, שלא לדבר על ערבי שקופיות שאבי היה מארגן לנו בבית.
טיפ להפקת אלבום משפחתי
אמנם בעבודתי השוטפת אני מעצבת אלבומים כל הזמן, ולכן פעולת העיצוב היא לא משימה בלתי אפשרית עבורי, אבל אני חושבת שעיקר הזמן הוא בסינון התמונות. אני ממליצה, שבכל פעם שמורידים תמונות למחשב, לקחת עוד שנייה ולבחור את האהובות ביותר. אותן כדאי לשים בתיקיה עם שם ותאריך (חודש ושנה).
בסוף השנה, אם אין לכם כוח, זמן או סבלנות לעצב אלבום דיגיטלי, פשוט תדפיסו הכל ותכניסו לאלבום כיסים. אתן והילדים תהנו לא פחות.
מה יש לך להגיד למי שאומר לך: ״אני לא פוטוגני״ או ״אני לא אוהבת להצטלם״?
99% מהלקוחות שמתקשרים אליי, מציינים בתחילת השיחה את עובדת היותם לא פוטוגניים או שונאים להצטלם ולכן פנו אליי כי זיהו דפוס צילום טבעי יותר ולא מתאמץ. כשאדם מביט למצלמה הוא לא יכול לראות איך הוא נראה (לא סלפי) לעומת מראה שבה הוא מביט ו״מיישר״ את פניו לפי רצונו.
אדם שמביט למצלמה באופן מדיטטיבי, מנותק ממחשבות על דימוי וערך עצמי, יצליח לאהוב את דמותו בצילום. אני לא אומרת להיכנס למדיטציה בכל פעם שיש מולכם מצלמה, אבל סילוק מחשבות שליליות יעזור ביותר. אגב, סלפי היא פעולה נפלאה להעלות את הערך העצמי שלנו.
כשאדם נמצא בסיטואציה טבעית, אינטראקציה טבעית עם עצמו או מישהו קרוב אליו, הוא לא יחשוב על ההבעה שלו ולא יהיה מוטרד כיצד הוא נראה במסך הLCD שלי, ולכן ייצא נפלא. מנסיוני, כשאנשים לא טרודים בשאלה איך הם נראים, וכשאין להם ציפייה מסויימת מהסצנה, הסצנה תצא מושלם!
יחד עם זאת, לצלם יש חלק בלתי נפרד מההצלחה של הפריים. יצירת אווירה נינוחה תיצור את המצע הטבעי לצילומים ויחד עם שליטה טכנית, צריכה להיות לו היכולת לזהות את הצדדים המחמיאים יותר לכל אדם ואדם, והזוויות הנכונות לתפוס אותו. אז אני חושבת שלא קיים אדם לא פוטוגני, אבל אני מאמינה שיש אנשים שיש להם צד יותר טוב (לי יש), כלומר הם יהיו נינוחים יותר כשהצד הטוב יופנה למצלמה.
טיפ אחד ממך לצילום ילדים
תפסו את החיוך כשהוא יגיע. צרו לילד את הסיטואציה שתגרום לו לחייך באופן טבעי, ובבקשה, רק אל תגידו להם לחייך.
טיפ אחד ממך לצילום הריון
אין אצלי הבדל בגישה בין צילומי הריון, משפחה וילדים. אני מביאה את הסגנון האישי שלי לכל סשן באשר הוא, גם פרוייקטים שאני עושה לחברות מסחריות. אין לי טיפ שהוא לצילומי הריון בלבד. צילומי הריון עבורי הם צילומי פורטרט, רק שיש גם בטן בתמונה. נסו להתייחס לזה בצורה הכי טבעית שיש (בסה״כ זה די טבעי כל הסיפור הזה).
מהם מקורות ההשראה שלך?
אור. מיד כשהשמש זורחת, שעה לפני שהיא שוקעת, שניה אחרי שהפסיק הגשם ואם אפשר אז אור אירופאי בבקשה.
מהי התמונה שקיבלה הכי הרבה לייקים באינסטוש שלך?
https://www.instagram.com/p/BCDewVzP2u9
+++
ומילה מאיתנו
אנחנו, הכי אוהבות את סשן צילומי הניו בורן הכל כך מיוחד הזה שאלה צילמה. מושלם!
