אני כותבת על גבי המסך הזה לעצמי ולכן כבר תשעה חודשים, שום דבר לא באמת הכין אותי לעומד לקרות לי.
אני רק יכולה לספר לכן שזה התחיל בערב של כדורסל בו אירחתי 15 חיות אדם לברביקיו סוער, המשיך בירידת מים דרמטית ונגמר ב 19:05 באיכילוב תל אביב, או שמא רק התחיל?
זה לא עומד להיות "סיפור הלידה שלי" אותו, ברשותכן, אשמור לעצמי ולהוא שלצידי, אבל רק אומר שהחוויה העוצמתית והחייתית הזו היא הרגע המשמעותי ביותר שחוויתי בחיי עד כה. דווקא בגלל שכולן כותבות על התחושות הפיזיות והרגשיות סביב היציאה של הפלא הקטן והמושלם הזה לעולם, אני רוצה לשתף אתכן בחוויה הזוגית הבלתי ניתנת להחלפה והשוואה.
כולן אומרות שמי שלא חוותה לידה, פשוט לא חוותה את זה ואי אפשר לתאר עד שלא תחווה- אני אומרת שזוג שלא חווה לידה ביחד, בתהליך זוגי ומשותף לא חווה חיבור אינטימי אמיתי מעולם.
נכון, יש פה גם חוויה אישית עוצמתית מאוד וכמובן חוויה אמהית מטורפת אך לשתיהן ציפיתי, את שתיהן דמיינתי ולשתיהן לא יכולתי כבר לחכות. דווקא על ההוא שלצידי (באופן מפתיע) לא חשבתי בהקשר הזה ואולי משום כך, נוכחותו היתה עולם ומלואו עבורי.
שלא תבינו לא נכון, הבחור הגדול ובעל שיער החזה שלצידי, הוא מהזן התומך המבין והמכיל (כמובן, הוא חי עם דרמה קווין) ובכל זאת פחדתי שהוא לא ידע לגעת במקום שיכאב, ישתעמם משעות של המתנה ויחפש מקום להסתתר בחדר הלידה.
אך מהרגע שהתחלתי לחוש בכאבים (אוו יא- כואב כואב כואב, תאמינו להכל ותכפילו) הוא לא ישב לרגע, עבר מתמיכה מלפנים לתמיכה מאחור, למסאג', למקלחת ולרגע של חיבוק. אני מדברת על ההוא שלא רצה קורס הכנה, לא קרא אף ספר ואו מאמר ואפילו לא הסתכל ב"יולדת" מה קורה לי השבוע בבטן.
אבל ברגע שבאמת היתי זקוקה לו (ובואו נגיד שאלה היו רגעים ארוכים) הוא לא ראה דבר מלבד גבי הדואב ובטני המתפתלת.
הרגע השבועי שבו ישבתי מול המקלדת וכתבתי , היה עבורי קרש הצלה ועל כך אני מודה לכן. דמיינתי אתכן לעיני רוחי וכתבתי בכנות ופגיעות על כל מה שעובר במוחי המטורלל, קצת בשבילכן והרבה בשבילי. הייתן הפסיכולוג שלי ועוד בחינם!
הפלטפורמה הזו הפתיעה אותי, כי למרות שאני קלה על המקלדת והמילים תמיד היו מוכרות ואהובות לי, אף פעם הן לא שימשו לי תהליך תרפוייתי כמו בחודשים האחרונים.
אז תודה שהייתן איתי ברגע הגילוי המבלבל, בשאלות הקשות על אמהות, בזעקות למשפחה שתניח לי לנפשי, ברגעים שאיבדתי את עצמי לטובת ההורמונים, בפרידה מגיזרתי שהלכה ונעלמה, בחוויית הקניות הטראומתית , בחיפוש אחרי עצמי, בשאלות על אבהות ובדידות ועבר, בהתמודדות עם החברה והבן זוג ושלי יחימוביץ.
בשעה 19:05, אחרי ליל ברביקיו סוער, נולדה אנה הקטנה במשקל 2.750 ואני הפכתי לאמא.
אני הייתי כאן בשבילכן, ותודה שהייתן כאן גם בשבילי
שלכן
שרון בר-לב
