מפגשים משותפים אחר הצהריים יכולים להיות בגדר הצלה: אחר צהריים עם חבר כולל תעסוקה שהיא לרוב לא אנחנו, גיוון והתרגשות, ובואו נודה על האמת, אם אנחנו מתארחות, קיבלנו הרשאה לשבת על הספה, לשתות קפה בנחת וגם פטור מארוחת ערב- מטלה שהיינו שמחות להיפטר ממנה לפעמים.
אז מתי הילד יכול ללכת לחבר בלעדינו, מה עושים כשהוא לא מסכים לחלוק בצעצועים ומה קורה במצב שאנחנו פחות מתחברות לאמא השנייה? בדיוק בשביל זה אנחנו פה, עם המדריך השלם לפליי דייט המושלם:
אולי כדאי להתחיל מהגינה; אם הילדים קטנים וטרם נפגשו עדיין מחוץ למסגרות, אפשר להתחיל מפגש ראשון במקום ניטרלי כמו גן שעשועים. שם לא נצטרך לדאוג לתעסוקה (כמעט) והילדים יוכלו לתרגל את היכולות החברתיות שלהם מבלי שיידרשו להילחץ מאפשרויות הנגזרות מהמפגש הביתי (שכולל דרישה לחלוק צעצועים, למשל).
מפגש ראשון עם אמא; על פיו רוב, אם הילדים מתחת לגיל 3 אנחנו נעביר ביחד את אחר הצהריים. מתחת לגיל 3 יהיה להם קשה לשחרר ויש משהו בנוכחות שלנו שיעזור להם להרגיש מוגנים ובטוחים. מעל גיל 3 - תלוי בבשלות של הילד. יש ילדים שלא יסכימו ללכת לבד לחבר גם עד גיל 6, ויש כאלה שכבר בגיל 3 ישמחו לכמה שעות בלעדינו. אתן מכירות אותן הכי טוב ויודעות מה הכי נכון עבורן. בכל מקרה, תמיד אפשר להציע להם לנסות: להישאר לבד לחצי שעה, או לשעה ולחזור אחריה. לתרגל.
זה יכול להיות אחלה מפגש גם עבורנו; וזה כמובן תלוי בטיב היחסים שלנו עם האמא המתארחת או המארחת. אם יש כימיה ביניכן, אז אין כמו אחר צהריים משותף הכולל גם כוס קפה טובה וכמה משפטים שנצליח להשחיל. הבעיה מתחילה כשהילדים רוצים להיפגש אבל אנחנו קצת פחות מתחברות לאמא השנייה, ואז זה יכול להיות הרבה פחות נחמד. במקרים כאלה, אולי שווה להקריב אחר צהריים אחד להסתגלות, שבו נבלה עם אמא שאנחנו פחות מתחברות אליה על מנת שהילדים שממש רוצים להיפגש יוכלו להיפגש בהמשך בלעדינו. אנחנו מקריבות דברים הרבה יותר גדולים לפעמים עבורם, אז מה זה עוד אחר צהריים אחד.
בדרך כלל כדאי שהמפגש יכלול גם ארוחת ערב; כי אנחנו כבר כולנו כאן, אז לא נאכל ביחד? עבור הילדים מדובר בחגיגה של ממש, שיכולה להקל בהרבה פרמטרים - ילדים שלא רוצים לאכול ישמחו לשבת לשולחן עם חבר ואנחנו נברך על ארוחת ערב שלא אנחנו היינו צריכות להכין. אם אנחנו מארחות, נתנחם בעובדה שבפעם הבאה הבלגן יעבור אליה. למהדרין: בקיץ ובקרב חברים טובים, גם מקלחות. תארו לעצמכן אתכן מגיעות בערב הביתה עם ילד אכול ורחוץ. תענוג.
לא להילחץ מ"משעמם לי"; כולנו נתקלנו במצב בו הגיע חבר אלינו ואחרי כמה דקות הוא פונה אלינו בטענה שמשעמם לו. בכנות, זה אף פעם לא נעים לשמוע (כי הכי כיף אצלנו!), אבל רגע לפני שאנחנו נלחצות ומזדרזות להציע להם את כל העולם, נזכור שמשעמם לי יכול להיות לא פעם בכלל משהו אחר לגמרי (אני מתגעגע, אני עייף, אני רעב). אפשר לעזור להם למצוא משחק חדש, להיות איתם קצת ושהם נכנסים לקצב המשחק להתרחק. אנחנו יכולות ללמד אותם שהם יכולים להעסיק את עצמם ועל הדרך לפתח עוד קצת מיומנויות חברתיות. גם בבית לפעמים משעמם וזה שנפגשים אחר הצהריים עם חבר לא אומר שלכל אורך המפגש יהיה לונה פארק. זה בסדר גמור.
וגם לא חייבים לחלוק; זמן לא רב אחרי שהגיע אלינו חבר, יכולות להישמע זעקות שבר מחדר הילדים שיכולות לגרום לנו לרוץ בבהלה לחדר, רק בשביל לגלות שהם רבו. הכניסה של חבר למרחב הפרטי של הילד שלנו יכולה להיות לא פשוטה לפעמים - הוא נדרש לחלוק את החפצים האישיים שלו ולשתף בהם אחר, מה שיכול לגרום לו לאי נוחות.
לרוב נשתמש במשפטים כמו "אנחנו חולקים" ו"כשאתה תלך אליו גם אתה תרצה לשחק בצעצועים שלו", מה שעל פניו נכון, אבל כדאי גם להיות קשובות למצוקה של הילד, שבאמת מתקשה כאן. אפשר למצוא משחק אחר שיהיה לו יותר קל לחלוק בו, ותוך כדי להראות לו כמה יותר כיף יהיה אם נשחק ביחד. אם זה לא עוזר, תמיד טוב להסיח את דעתם עם משהו אחר - בואו נלך לאכול פירות, אולי לראות פרק אחד בסדרה אהובה בטלוויזיה, שתסיט את דעתם ממשחק המריבה. יש מצב שאחרי זה האווירה תשתנה לגמרי.
תעזרו לסדר!; אם הגעתם לקחת את הילד מחבר והחדר שלו, או הסלון, או המרפסת נראים כמו סניף של מקס סטוק יום לפני פורים, תנו יד. תשאירו זמן לסידור החדר, תפעילו את הילדים שיחזירו כל דבר למקום ואם אתן יכולות לסייע, מה טוב. מחר הם ייפגשו אצלכם והדבר האחרון שתרצו לעשות בסוף אחר צהריים כזה הוא להתחיל לסדר לבד את כל הבלגן.
