את עדי כהן, הידיים, המוח והמצלמה שמאחורי סטודיו עדיגיטל, הכרנו קודם כל דרך התמונות.
תמונות מקצועיות, מוקפדות לעילא, עם תאורה מושלמת וקומפוזיציות חלומיות אשר פגשו אותנו לאורך השנים ברחבי הרשת ופורומים שונים של אימהות. לאחרונה הזדמן לנו לערוך איתה הכרות אישית, עת עבדנו ביחד על כתבה מיוחדת (שצפויה לעלות בקרוב למגזין, חכו חכו..) והיא התגלתה בפנינו באופן הכי אישי, חם ומחבק.
מעבר למקצועיות הרבה, גילינו אישה מרתקת עם אג׳נדה מרתקת עוד יותר הנוגעת לצילום בכלל ולצילומי משפחה בפרט. בשיחותינו הרבות והארוכות גמענו את דבריה בשקיקה והם הותירו בנו חותם גדול והרבה חומר למחשבה.
הכל התחיל מכך שהיא התוודתה בפנינו שלאחרונה חוותה שינוי גישה משמעותי כצלמת. אם בעבר הייתה מנסה לגרום למצלומיה להתמסר אליה, להיפתח למצלמה ולהגיע למקום בו נוח ונעים להם לשהות, כיום היא עושה בדיוק את הדבר ההפוך. ״פתאום שמתי לב שאני זאת המתמסרת למצולמים שלי. זאת תחושה מאוד חזקה שעוברת בתמונות״ סיפרה לנו עדי.
היפוך הגישה הזאת גרם לה לשנות כיוון ולהיות במקום חדש כצלמת. במקום הזה כל הצילומים יוצאים לחלוטין מהשטאנץ שהרי ההתייחסות היא אישית ואחרת כלפי כל מי שעומד לפני מצלמתה וכך כל סשן צילומים הופך לחד פעמי, לפתית שלג.
כיום מטרתה העיקרית היא לצלם מבלי לביים. תפקידה הוא לארגן מראש את כל מה שהופך תמונה למוצלחת - תאורה נכונה, רקע יפה, ציוד צילום משובח - ואז לתת לקסם להתחולל לבד. וכשהוא קורה - להיות שם כדי לתעד אותו.
והתיעוד מבחינתה, משמעו לעצור את הזמן. ״לעצור את הזמן ברמה הויזואלית, כדי לכמת את סערת הרגשות המתחוללת בזמן ההורות. קשה לתאר הורות, קשה לתמלל את הרגש הגדול הזה שהורה חש, את האהבה העצומה שיש לו לילדיו״ אומרת עדי. ועצירת הזמן הזו, לכידת הרגעים לתמונה, כזו שניתן להדפיס ולהחזיק ביד - היא הדבר מבחינתה.
האמא שמתמסרת לילד שלה (או האבא כמובן) , באמת ובתמים, התמסרות אשר נובעת מתוך הרגע המיוחד הזה ששניהם חווים - לא עבור התמונה, אלא עבורם. ובדיוק ברגע הזה עדי והמצלמה מתמסרות שתיהן אליהם - וקולטות את הרגעים האלה, רגעים חד פעמיים שלא יחזרו לעולם - ובקליק אחד, לוכדות אותו.
רק כך לדבריה, נוכל לראות את עצמנו מהצד כאימהות. כשאנחנו נמצאות בתוך התפקיד החשוב הזה, אנחנו לא יכולות לראות את עצמנו מהצד. ואנחנו לא יכולות לראות עד כמה אנחנו אימהות ממש טובות. לתמונה אחת כזו, החושפת בפנינו את האימהות שלנו כפםי שהיא משתקפת מהצד, יש ערך כל כך גבוה. תחשבו על עצמכן, מתי בפעם האחרונה ראיתן כמה שאתן אימהות נהדרות?
וכך נוצרת לדברי עדי ״ההיסטוריה המשפחתית הבלתי כתובה״. והיא כל כך חשובה! ישנם מחקרים פסיכולוגים רבים, המוצאים קשר מוכח בין תחושת הביטחון שילד מרגיש בתוך התא המשפחתי שלו (תחושת ביטחון אשר משפיעה בהמשך על אספקטים כל כך רבים בחיים) לבין הימצאות תמונות פיזיות שלו ברחבי הבית ובתוך אלבום מודפס, כזה שאפשר לדפדף בו.
ואכן, מאז שעדי סיפרה לנו על המחקרים האלה, התחלנו לשים לב לכך. התמונות שלנו חייבות לצאת מתוך נבכי זכרונות הניידים שלנו, אלבומי הפייסבוק וחשבונות האינסטגרם ולהימצא בפרונט. אם זה על קירות הבית, כשומר מסך, על שולחן העבודה. תמונות משפחתיות מרגעים חשובים וגם יום יומיים, רגעים שוליים לכאורה, אך יקרי ערך. נזכרנו איך כשהיינו ילדות קטנות בעצמנו, אהבנו כל כך להסתכל על התמונות שלנו שהורינו תלו בבית וכמה שאהבנו לשוב עוד ועוד לאלבומי התמונות המשפחתיים ולדפדף בהם כל הזמן ואנחנו בהחלט מתכננות להעניק את אותה חוויה גם לילדנו.
צילום: סטודיו עדיגיטל
עדי ומשפחתה, מתמסרים לצילומים.
נ.ב -
בזכות עדי נזכרנו שעוד מעט יום המשפחה וכולנו נצטרך לשלוח עם הילדים תמונות משפחתיות לגן. אנחנו ממליצות לשים לב כבר עכשיו שיש לכם כאלה בבית, מודפסות.
+ + +
ממליצות לעקוב אחרי חשבון האינסטגרם של עדיגיטל, לעוד הרבה רגעים יפים ומרגשים שכאלה.
