כבר כתבתי בעבר על הקשיים בלהיות אמא לפג (פגה במקרה שלי, אבל אני מעדיפה את השיבוש הלשוני - פגית) אבל היום, בפרספקטיבה של 4 וחצי שנים אחרי אני רוצה להתמקד בדבר אחר, במה שלמדתי בפגייה והפך אותי להיות האמא שאני.
מאז שהייתי ילדה תמיד שמעתי מסביבי אמירות כמו ״אל תרימו אותו על הידיים כל הזמן! שלא יתרגל!״ או ״כל אחד ישן במיטה שלו״ או ״איזו מפונקת, רוצה כל הזמן רק את אמא שלה״. אלו הדברים שהמבוגרים באותם ימים אמרו אחד לשני ואלו הדברים שעיצבו את תפיסת עולמי. לא הכרתי שום דבר אחר ולא חשבתי אחרת. למעשה, הכרתי מרחוק את ׳עקרון הרצף׳ בתור המוזרים האלה שמגדלים את התינוקות שלהם במנשא.
בפגייה שמעתי לראשונה את המונח ׳סקין טו סקין׳ (עור לעור) והבטתי בקנאה רבה באימהות שישבו על כיסא מלכותי, לצידן פרגוד ובחיקן עטוף בשמיכה הפג שלהן. כל כך רציתי לגעת בבת שלי, להרגיש אותה, להחזיק אותה קרוב קרוב אליי אבל בימים הראשונים מצבה הרפואי לא אפשר זאת. היא הייתה עמוסת צינורות ומכשירים מצפצפים ושכבה בתוך אינקובטור ובו שני חלונות עגולים קטנים אליהם יכולתי להכניס את הידיים שלי ולגעת בה, ביננו פלסטיק שקוף גדול.
ואז הגיע תורי
כיסא המלכות הגיע ליד האינקובטור שלנו ולצידו פרגוד. הסרתי את החולצה והחזייה והתכסיתי בחלוק סטרילי. האחות הגיעה והגישה לי את התינוקת שלי, מכוסה חיתול וחוטים. היא עזרה לי למקם אותה על גופי, כיסתה את שתינו בשמיכה והלכה. ישבתי שם המומה, לא מעכלת. התינוקת הייתה קרובה מאוד לפטמה שלי אבל אפילו לא חשבתי על לנסות להניק כי היא עדיין לא אכלה כלום, מחוברת לעירוי שהזין אותה. באופן אינסטינקטיבי קירבתי אותה עוד אליי והיא מצצה את הפטמה בעדינות חלושה. הבטתי במוניטור שהיה מול עיניי והראה כל הזמן מדדים לא מעודדים והצביע בעיקר על סטורציה נמוכה, מדד המאפיין פגים נאבקים.
כך היינו מחוברות ומחובקות רגעים ארוכים ארוכים כשלפתע המוניטור החל להשתנות. הסטורציה עלתה ועלתה והתייצבה במקום טוב וחיובי ונשארה שם, לא ירדה מאז, עד השחרור הביתה. הסתכלתי על המוניטור בפליאה גדולה, זה היה נס, סימן גבוה לכך שיש לי תרופת קסם עבור הבת שלי, שאני בגופי ואהבתי יכולה *באמת* לרפא אותה.
רק שנים אחר כך למדתי והבנתי שזה לא היה נס. כך עובד הטבע וכך מטפלים בפגים בפרט ובתינוקות בכלל ויש לכך את כל הגיבוי המדעי והמחקרי; אבל הרגע הזה בו חום גופי והמגע שלי עזר לה נצרב בי וענה על כל שאלה וכל ספק. מגע וחום אני אעניק לה תמיד, בכל זמן שתהיה זקוקה לו.
וכך היה
בכל רגע פנוי בין שאיבת חלב להאכלה, למקלחת זריזה בבית וכמה שעות שינה הייתי שם, ליד האינקובטור, על כיסא המלכות עור לעור, לב ללב.
צילום: טלי דברת
וכשהגענו סוף סוף הביתה, לא הורדתי אותה מהידיים שלי. נשאתי אותה עליי, חיבקתי, עטפתי, הנקתי, הרדמתי, קפצתי על כדור - כשהיא עליי. ההורים שלי קנו לי במתנה כיסא מלכות משלי בו ישבתי-שכבתי שעות ארוכות והיא עליי. בלילה העריסה שלה הייתה ליד מיטתי. השלמנו פערים ביום ובלילה והחלמנו ביחד, מחזקות אחת את השנייה.
עד היום היא לפעמים נרדמת בזרועותיי, מלטפת את שיערי ואני אותה. לפעמים היא מגיעה למיטה שלנו באמצע הלילה ומחבקת אותי ואני אותה. לפעמים שלושתנו ישנים יחד במיטה אחת ואלו הרגעים המאושרים ביותר.
ולגבי אותן אמירות שאני עדיין שומעת מסביב? אני שומעת אותן ויודעת שהן עדיין קיימות, אבל לא מקשיבה. דבר לא חודר פנימה, הפנים שלי מלא באותו מוניטור שתיעד את הנשימות של הבת שלי ואת אותו ׳נס׳ שקרה, אותו מוניטור שלימד אותי את הדבר הכי טבעי בעולם, את הידע הקדום הזה שיש לאימהות במעמקי הגוף, רק לו אני מקשיבה, אך ורק לו.
+++
יום הפג העולמי הוא מצוין כל שנה ב-17 בנובמבר, להעלאת המודעות לפגים ולמשפחותיהם בכל העולם. כ-15 מיליון פגים נולדים בשנה בכל העולם, כ- 10% מהלידות. מטרת יום זה היא להעלות את המודעות לנושאים הקשורים בפגים ומשפחותיהם ולסיכונים להם הם חשופים. פג הוא כל תינוק שנולד לפני השבוע ה-37 של ההיריון, לידה רגילה מתרחשת לרוב סביב השבוע ה-40 של ההיריון.