זה קורה לכולנו.
יום אחד מגיעה הפעוטה הקטנה והמתוקה הביתה ומשום מקום הפה הקטן, זה שרק לפני יומיים נולד, פוצה: ״אמא, בא לי משהו״
כשזה קרה לי בפעם הראשונה, מצמצתי פעמיים וכבר ראיתי אותה עומדת מולי עם קוקו גבוה סטייל נועה קירל, טייץ צמוד, מעיל מנופח, אייפון ביד, מבט לצדדים מבליט אייליינר, מסטיק בפה ונהמה של אימוש, בא לי שופינג בקניון תביאי תכרטיס, ביוש.
הביטוי הזה זורק אותנו קדימה ומעניק לנו הצצה מלחיצה למה שצפוי לנו בעתיד וזה מבהיל - מאוד מבהיל.
בא לי זה שונה לגמרי מאני רוצה.
באלי זה חשקני, זה מוגזם, זה גחמני, זה מגיע מהבטן וכמו הרבה דברים שהילדים שלנו עושים, זה בעיקר לוחץ לנו על אינספור נקודות.
ובחזרה לפעוטה בת העוד לא שנתיים שעמדה מולי, כולה בגובה ברך וחוזרת על הבא לי שלה אלף פעמים בשעה.
אמא בא לי לצייר, אמא בא לי טלוויזיה, אמא בא לי תפוח, אמא בא לי בא לי בא לי!
ואני נושמת.
מה בדיוק מפריע לי?
האם זה הצמצום השפתי של אינסוף מילים ופעלים יפים בעברית כמו רוצה, מבקשת, חפצה, כמהה (טוב, נסחפתי…) לשתי הברות קצרות וקצת מג׳וברשות?
האם הבא לי הזה מעיד על חוסר יכולת לדחיית סיפוקים או בעיית גבולות חלילה והופך אותי באופן רשמי לאמא ממש גרועה?
או שאולי זה השימוש בסלנג עממי שמרגיש מעוות כשהוא יוצא מפיהם של ילדים רכים כאילו הדבר הבא זה לשמוע אותה שרה על ג׳ין טוניק ומועבט בט בט בט?
אין ספק שהבא לי הזה מקפיץ הרבה הורים, כל אחד וסיבותיו המגוונות.
זה ביטוי מטרגר שיושב לכל אחד על איזה עצב חשוף או שניים.
וכשהבנות שלי דורכות על העצבים החשופים שלי בכלל מבלי לדעת - אני הולכת כמה צעדים דמיוניים אחורה, כדי להסתכל על התמונה הגדולה:
אנחנו, קרי ההורים של הבית, משתמשים לעיתים ב׳בא לי׳. בעיקר כשממש בא לנו משהו.
והמוח הסופג הזה פה שמתרוצץ ומטיל פצצות בא לי אחת אחרי השנייה ככל הנראה ספג את הביטוי מאיתנו, ואם לא מאיתנו אז לא חסר מאיפה - מהמשפחה, מהגן, מהטלוויזיה. כולם משתמשים פה בבא לי,
אז גם לילדים בא.
הרי אם נחפוץ, הם יחפצו.
אם נרצה, גם הם ירצו.
ואם פעם נחפוץ ופעם נרצה ופעם ממש יבוא לנו?
אז גם הילדים שלנו יבינו ממש מהר שיש כל מיני סוגים של רצונות וכמה דרכים להביע אותם.
כך שגם אם מאוד חורה לי לשמוע את הבא לי הגחמני הזה, כדאי לי לנטרל אותו ולהקשיב למהות שמסתתרת מאחוריו. הרי יש שם מהות, חייבת להיות מהות.
וכשאצליח לבודד מתוך מעטפת הבאלי את אותו רצון - אוכל להתייחס אליו ולתת לו מענה. או לחילופין אבחר שלא לתת מענה בדיוק לדבר שבא לה, ואז אתמודד עם התסכול, הכעס וחוסר האונים שמתלווים לרצון לא ממומש של ילדים. כי גם זה חלק מהחיים.
אז בפעם הבאה כשתשמעו ׳בא לי׳ או ׳לא בא לי׳ הביטו בבקשה בעיניים של הילד או הילדה שלכם, תראו מה הם באמת רוצים - ותקחו את זה משם, עם המון חמלה ואהבה.
הרי הם לא נגדנו, הם פשוט בעדם.
--
בתמונה למעלה : באלי, אינדונזיה צילום: alfiano-sutianto
