יום שישי בבוקר, שבוע אחרי הלידה.
אני יושבת במטבח ושותה קפה עצום, חלש, אחרי עוד לילה של שינה מקוטעת, הנקות והחלפות חיתול.
כבר שכחתי מה זה, אבל הפעם, אני כל כך שמחה להיזכר.
צילום: טלי דברת
הבית שקט, זו פעם ראשונה ששתינו לבד.
היא ישנה לידי, הידיים שלה מונחות על פניה ברכות.
התנועה הזו שלה מוכרת לי היטב, ראיתי אותה אינספור פעמים באולטרהסאונד.
בכל פעם הרופאה או הטכנאית התורנית התלהבו מהפוזה המיוחדת וצילמו לי את הידיים שלה.
יש לי עשרות תמונות בשחור לבן של הידיים המתוקות האלה שלה.
תמונה אחת תליתי בחדר השינה, צמודה לתמונה של שלושתנו ביחד מחייכים למצלמה.
הסתכלתי עליה ועלינו מדי בוקר והתעודדתי ממנה כשהיה לי קשה.
קשה עם הפחדים, קשה עם החרדות, קשה עם הזריקות, הבדיקות, הדקירות, הדיאטה, הסוכרת.
אני מרגישה שאני מכירה אותה כל כך טוב ומאושרת שהיא נמצאת כאן לידי.
צילום: טלי דברת
׳אני לא מרגישה תנועות עובר!׳ אני קופצת בבהלה כמו שקפצתי מדי כמה שעות בכל יום בשבועות האחרונים ונזכרת שהיא כבר לא שם ברחם, אלא ממש כאן לידי.
אן שלי.
לראשונה מזה זמן רב מאוד, אני מרגישה שלווה.
הריון
הדרך להריון הנכסף לא הייתה פשוטה וכללה התמודדות עם הצלקת והטראומה שהותירה בי הלידה של בתי הבכורה, לי, שנולדה בלידה מוקדמת ואושפזה למשך חודש בטיפול נמרץ בפגייה. אותה צלקת שמנעה ממני להיכנס להריון נוסף.
למרבה ההפתעה נקלטתי תוך כדי התהליך הנפשי והרגשי שעברתי, אבל שמחת שני הפסים הפכה מהר מאוד לחרדה עצומה משום שההריון הזה נחשד כהריון מחוץ לרחם.
אחוזת אימה התרוצצתי בין רופאים ובדיקות עד שלבסוף, לאחר שבועיים מורטי עצבים, התגלה עובר עם דופק בתוך הרחם הכואב שלי.
צילום: טלי דברת
כדי לשמור על שפיות עשיתי ככל שביכולתי להתנתק נפשית מההריון ולהסתיר אותו מעצמי ומהסביבה. העובדה שהרגשתי טוב פיזית ונחסכו ממני הבחילות הנוראיות וההקאות שליוו את ההריון הראשון והעובדה שהבטן נותרה כשהייתה וההריון לא נראה לעין מאוד עזרו במשימה.
הראשונה שרציתי להסתיר ממנה את דבר ההריון הייתה לי. היא כל כך חיכתה, ייחלה לתינוק אח או תינוקת אחות, עד שפחדתי לאכזב אותה במידה ומשהו ישתבש בדרך. מודעת היטב לסטטיסטיקות ספרתי יום יום, שעה, שעה והתנהלתי בין תקווה להדחקה.
בסקירה הראשונה זו הייתה הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי להתרגש. הרופאה סיפרה לנו שיש לי בת בבטן ואני נמסתי מרוב התרגשות ואהבה. הסתכלתי על המסך וראיתי אותה שם, קטנטנה ושמחה, שוחה ומתנועעת במרץ. שם, מוצפת אהבה, החלטתי ששמה יהיה אן.
ראשי תיבות של ׳אהבה נפשי׳ ושם שאהבנו מאז ומתמיד.
עדיין המשכתי להסתיר את ההריון, אבל ההדחקה התחלפה בתחושת סוד מתוק מתוק. אחרי הסקירה השנייה הגעתי להחלטה - מגיע לה לאן שלי להיות נוכחת. מגיעה לה שכל העולם ידע שהיא צפויה להגיע ולהיוולד ולהיות חלק מהמשפחה הקטנה שלנו.
אז ישבנו במטבח שלושתנו, ערב חורפי אחד וסיפרנו ללי שיש לי בבטן תינוקת.
צילום: טלי דברת
ההתרגשות הייתה עצומה ואני הרגשתי הקלה על כך שעול ההסתרה נושר ממני ומפנה את הדרך לחלקו השני של ההריון ולהכנה ללידה.
בנקודת הזמן הזו הבנתי שעכשיו עליי להתמודד עם כל הפחדים והחרדות שמקורן בלידה שחוויתי, שאם לא אעשה זאת, לא אזכה לתיקון המיוחל.
הבנתי ששורש הטראומה שלי נעוץ בהפרדה, נעוץ בכך שלי נלקחה ממני שנייה אחרי שנולדה ולמרות שזה היה הדבר הנכון מבחינה רפואית לעשות וכך חייה ניצלו, אני נותרתי עם פצע עמוק עמוק.
התהליך שעברתי גרם לי לזקק את אותה צלקת שנותרה מהלידה וכך ידעתי בדיוק איזה דברים יש ביכולתי לשנות כדי למנוע ממנה להיפתח.
צילום: טלי דברת
זה היה גם השלב שבו ההריון, שמלכתחילה הוגדר כהריון בסיכון הפך להיות מעמסה פיזית ונפשית מאוד קשה.
התמודדתי עם זריקות פרוגרסטרון שבועיות וכואבות למניעת לידה מוקדמת ועם הפחד שזה יקרה שוב.
הרגשתי כמו חבית נפץ שיכולה להתפוצץ וללדת בכל רגע והפחד לחוות שוב פגייה כמעט ושיתק אותי. הפכתי לעייפה, עצבנית וחלשה.
כמו כדי להוסיף לעול אובחנתי עם סוכרת הריון וכך רמת הלחץ, הפחדים והחרדות עלו ועלו וההתמודדות היום יומית הפכה להיות מאתגרת, עם שינוי קיצוני בתזונה כדי להימנע מתרופות, לאזן את הסוכרת ולהקטין את מירב הסיכויים לסיבוכים בלידה ואחריה.
צילום: טלי דברת
הכנה ללידה
כדי להתמודד עם כל העומס התחלתי בהכנות ללידה. הדבר הראשון שעשיתי היה להקיף את עצמי בצוות תומך שיעזור לי להתמודד עם כל תרחיש לידה שלא יהיה.
דולה מדהימה, יועצת הנקה מומלצת ובירור כל הפרוטוקולים והתרחישים הרלוונטיים למצבי הרפואי מול מיילדת בבית חולים בו בחרתי ללדת, בית חולים מאיר.
במקביל גייסתי את בן זוגי לעניין והסברתי לו עד כמה חשוב לי ללדת במינימום התערבויות, ללא אפידורל ושאני אעשה הכל כדי לקיים אפס הפרדה לאחר הלידה, כי זה יהיה בעצם התיקון האמיתי וזה מה שהנפש שלי זקוקה לו.
קיבלתי ממנו גיבוי מלא והבנה והרגשתי מוקפת בתמיכה ומוכנה לצאת לדרך.
צילום: טלי דברת
קראתי שוב ושוב את הספר ׳לידה פעילה׳ כדי ללמוד ולהטמיע בתוכי את שלבי הלידה הצפויים ולהבין היטב מה מצפה לי.
מדי לילה כשהייתי מתהפכת מצד לצד בחוסר נינוחות הסתכלתי על חשבונות אינסטגרם מופלאים ומלאי תמונות יפות ומרגשות שהוכיחו לי ולימדו אותי שלידה יכולה להיות חוויה מדהימה ועצמתית.
האזנתי שוב ושוב לפרק 16 בפודקאסט שלנו - העוסק בהכנה רגשית ללידה ושיננתי לעצמי כל הזמן שלידה זו חגיגה של הגוף והנפש.
ביום הראשון של שבוע 37 הגענו לתור המעקב השגרתי שלי, במרפאה להריון בסיכון.
הרופאה חייכה אליי ויחד שמחנו שהפעם, זו לא תהיה לידה מוקדמת.
בשל הסוכרת היא המליצה לי להתכונן ללידה בשבוע 39 וכך קבענו שאגיע אליה בעוד שבועיים לבדיקה נוספת ובחינת האפשרויות העומדות בפניי.
צילום: טלי דברת
פתאום, הלידה הפכה להיות מוחשית יותר מתמיד והאפשרות להתערבויות מהן פחדתי כל כך הפכו גם הן לאמיתיות.
מצד שני, החרדות והפחדים הציפו אותי והדאגה לשלום העוברית שלי גרמה לי לרצות לסיים את ההריון הזה ומהר.
ידעתי שלא אעמוד במתח ובלחץ של שבועות ההריון המאוחרים והבנתי שאני חייבת לשנות את מצב התודעה והרחם שלי מסגור ומונע לידה מוקדמת, לפתוח ומאפשר לידה טבעית ותקינה.
עם המון דימיון מודרך שעשיתי לעצמי והכנות לוגיסטיות כמו סידור התיק לחדר הלידה ולאשפוז, סגירת פינות בעבודה, כיבוס כל הבגדים הקטנטנים, הוצאת ציוד מהמחסן ועוד ועוד התחלתי למעשה את תהליך הלידה.
קבעתי שני תורים לדיקור מזרז ובעיקר נחתי וחשבתי על הלידה הצפויה. היה דבר אחד שדחיתי ודחיתי וידעתי שזה הדבר האחרון שאני חייבת לבצע כדי שאוכל ללדת - כתיבתה הסופית והדפסתה של תוכנית הלידה שלי.
בערב יום העצמאות התחלתי להרגיש צירים, גלים קטנים שהקיפו אותי הלוך וחזור, התגברו מדי ערב ושככו כשישנתי בלילה.
כמה ימים לאחר מכן, שהתבררו כיומיים לפני הלידה אזרתי את כל הכוחות שלי, התיישבתי מול המחשב וסיימתי לכתוב את תוכנית הלידה שלי - שם כתבתי את כל התקוות שלי בנוגע ללידה. הדפסתי את הקובץ, צירפתי לתיק המסמכים הרפואיים וידעתי שזהו.
אני מוכנה.
תיקון
יום לפני הלידה, התעוררתי בבוקר והרגשתי את הגוף עייף וכבד מאוד.
ניסיתי לקיים את שגרת היום שלי ולהמשיך לסגור פינות בעבודה, אבל לא הייתי מסוגלת לשבת מול המחשב כך שנשכבתי על הספה ובהיתי בתוכניות טלוויזיה קלילות ומטופשות.
עוד פרק ועוד פרק ועוד פרק ואני מרגישה איך הצירים מתחילים להתהוות להם. בינתיים הערב ירד לו ואני עדיין שם, על הספה, מרגישה את הצירים ומנסה להבין האם מדובר בדבר האמיתי.
אחרי התייעצות עם רוית, הדולה שלי, ובהמלצתה התחלתי לתזמן את הצירים. כשראיתי שהם צפופים, הבנתי שאני שם ורציתי לאגור כמה שיותר כוחות.
השעה כבר הייתה מאוחרת והחלטתי ללכת לישון, בידיעה שאם הצירים יתגברו אני אתעורר מהם וזה יהיה הזמן ללכת למיון יולדות. וכך, בשלוש לפנות בוקר, אמא שלי הגיעה להיות עם לי ואנחנו נסענו.
בדרך הרגשתי פחד משתק מהלא ידוע. כל החרדות צפו ועלו ובחניון התחלתי לבכות.
שי עודד אותי ויחד נכנסו ופגשנו את רוית. בינתיים, הצירים שככו, התדירות והעוצמה שלהם פחתה. ידעתי שזו ההשפעה של הפחד, של בית החולים המואר, המלא אנשים זרים.
ואני רק רציתי להתכנס בתוך עצמי ולהתמסר ללידה ולהורמונים שגורמים לה לקרות.
לאחר שתי בדיקות בהן נאמר לי שאני בפתיחה שתיים, צוואר מחוק 80% וללא כל התקדמות משמעותית, הומלץ לי ללכת הביתה ולחזור כשהצירים יתגברו.
התאכזבתי מאוד ומחשבות מלחיצות הציפו אותי מצד אחד, אבל הרצון להגיע הביתה, למיטה הנעימה ולאינטימיות של הבית אחרי כמה שעות מתישות ולא נעימות הכריע את הכף. ידעתי שזה יקדם את התהליך, אבל לא היה לי מושג עד כמה.
לאחר כשעתיים-שלוש של שינה טרופה התעוררתי מגלים של כאב שמעולם לא חוויתי - זה היה האות לחזור לבית החולים. בשלב הזה, למרות שמדובר בנסיעה של פחות מחמש דקות, לא ידעתי איך אצליח לצאת מהבית, להיכנס לאוטו ולהגיע למיון יולדות, אבל איכשהו זה קרה ומהר מאוד מצאתי את עצמי בתוך חדר הלידה.
בדיוק כמו שרציתי וחלמתי שיקרה.
צילום: רוית שטרן גינת, גדולה
לאחר כשעתיים בהן תוכנית הלידה שלי התגשמה במלואה, בלידה פעילה ועוצמתית, ללא אפידורל, בחושך, באינטימיות, בדיוק מושלם ועם המון אנרגיות טובות ואהבה עצומה - החזקתי את אן שלי שהחליקה בקלילות שלווה החוצה, היישר לחיבוק שלי.
זה שחלמתי עליו, התפללתי וייחלתי.
התיקון תוקן, המעגל נסגר והחיים החדשים שלי החלו.
צילום: טלי דברת
לטורים הקודמים במסע של טל:
אפשר לתקן: תהליך עיבוד הלידה שלי >
