עברו תשעה חודשים.
זה מדהים אותי לפעמים כמה לאט וכמה מהר הזמן זז. יש רגעים שנמשכים כמו נצח (כשהילדים חולים, לילות לבנים...) ורגעים שבהם אני קולטת שרק לפני רגע היינו בבית חולים ויובלי נולדה.
החודש נועם עבר סדנת התמודדות בסבלנות. במהלך החודש האחרון יובלי הצמיחה עוד שתי שיניים, תהליך שמלווה בלא מעט יבבות כאב וצורך גדול בפינוק מאמא ואבא, היא גם היתה מצוננת קלות, ולסיכום החודש היא חטפה את הוירוס האיום והנורא; הפה והגפיים.
עבור נועם שחווה את כל זה מהצד זה לא היה פשוט. הוא רצה גם לעזור ולטפל ביובלי או אפילו סתם לשחק איתה אבל לא באמת יכולנו לאפשר לו את זה, וזה בהחלט הביא אותו למצבים של תסכול.
שלא נדבר על העובדה שבלי כל קשר ליובלי, נועם הוא כרגע טינאייג'ר בן שלוש קלאסי שבעצמו עובר תהפוכות ושלבים של התבגרות. כרגע זה הצורך להחליט הכל לבד, לבדוק כמה הקול האישי שלו חזק ומשפיע, וזה לא כל כך מסתדר כשאמא ואבא עסוקים רוב הזמן בלטפל באחותו התינוקת.
ההתמודדות העיקרית שלנו מולו היא סביב שעת השינה. עד לפני מספר שבועות הילד המקסים שלי היה הולך לישון ברצון, גם בצהריים וגם בערב, בלי ויכוחים ובלי יותר מדי נסיונות למשוך את הקץ (רגע יש לי פיפי, רגע אני צמא, רגע תכסו אותי...) ופתאום לאחרונה זה הפך להיות הסאגה היומית. גם אם הוא נכנס ברצון למיטה, מהר מאוד הוא יוצא ממנה ומתחילה מסכת הנסיונות שלנו להחזיר אותו למיטה כששי ואני מדלגים בין השוטר הטוב לרע, בין שכנוע בשקט וברוגע לרגעי תסכול וחוסר סבלנות. ולמרות שכל מה שאנחנו רוצים זה לשמור על קור רוח, ההתנהגות שלו יכולה לפעמים באמת להוציא אותנו מאיזון.
ובכל זאת אני גאה בו על כך שבכל הקשור לאחותו הוא למד לשים את הצרכים האישיים שלו בצד אם כרגע היא בוכה או במצוקה כלשהי וזקוקה למלוא תשומת ליבנו. ואנחנו משתדלים מאוד לתת לו את מלוא תשומת הלב ברגע שסיימנו לטפל בה. זה לא תמיד פשוט התימרון הזה, בטח שלא כשרק אחד מאיתנו נמצא עם שניהם, אבל אנחנו עושים כמיטב יכולתנו.
יש לנו בהחלט מזל גדול שיש לנו אחד את השנייה, ואני יודעת שזה ממש לא מובן מאליו. יש לי בן זוג אוהב ותומך שהוא גם אבא נפלא. הוא נוכח בחיים של הילדים שלנו לא פחות ממני וזה למרות העובדה שהוא עובד במשרה מלאה 5 ימים בשבוע.
את הבקרים הילדים מבלים איתו והוא זה שמכין ולוקח אותם לגן כל יום, ובכל ערב שי חוזר בדיוק בזמן לארוחת ערב (לשנינו מאוד חשוב להקפיד על ארוחה משפחתית משותפת בכל יום), ולאחריה הוא זה שמקלח את הילדים. אני יודעת שיש לא מעט אמהות שנאלצות לעשות את רוב או כל הדברים הללו לבד והן בעיני נשות חיל וגיבורות של ממש.
צילום: טלי דברת
אז עכשיו אחרי המחלות והיציאה מהשיגרה, אני מקווה שזו תהיה חזרה לשגרה רגועה ובריאה.
---
טלי דברת, צלמת. נשואה לשי ואמא לנועם בן ה-3 ויובל בת החצי שנה. מתעדת את חיי היומיום שלה עם הילדים, הבישולים והצצות קטנות מימי צילומים. מוזמנות לעקוב
