יובל בת חודשיים. יש ימים שזה נראה כאילו הזמן פשוט טס לו וימים שמרגישים כאילו הם נמשכים לנצח.
זה היה החודש האחרון שבו רשמית לא עבדתי, אבל בינינו איך באמת אפשר להפסיק לעבוד כשאת עצמאית ומנהלת עסק? עוד בבית חולים, כמה שעות אחרי הלידה כבר עניתי לטלפונים של לקוחות.
ומבחינתי זה בסדר כי אני באמת אוהבת להיות עסוקה. בגלל זה התקופה של החודשים הראשונים אחרי הלידה ממש קשה לי.
מצד אחד אני רוצה (וצריכה) לבלות את רוב זמני בטיפול ביובל (וכרגע טיפול ביובל זה אומר הרבה על הידיים), אבל מצד שני כל הזמן בוער בי הצורך לענות למיילים, לערוך תמונות, להתעסק בשיווק העסק, לעצב אלבומים, ועוד אלף ואחד דברים שמחכים לי.
בדיוק הג'ינגול שמדברים עליו, בין להיות אמא במשרה מלאה ובעלת עסק. אבל מספיק לדבר על עצמי.
נועם שלי, הבכור האהוב שלי, מתבגר לו לאט לאט מאז שיובל נולדה. הוא מאוד אוהב אותה, ורוצה כל הזמן להחזיק אותה, ללטף, לנשק, לטפל בה בדיוק כמו שאמא ואבא מטפלים.
הוא עוד לא ממש מבין שהיא קטנה ושברירית והרבה ממה שהוא רוצה לעשות לה ואיתה הוא פשוט לא יכול.
אנחנו הולכים על חבל דק ומשתדלים מאוד שלא לפגוע ברגשות שלו תוך כדי כך שאנחנו שומרים עליה מפניו ובתוך כל זה אנחנו גם יודעים שהוא עובר איזושהי טלטלה מאז שהוא כבר לא בן יחיד.
זה מתבטא בהתנהגות שלו (עיצומו של גיל שנתיים הנורא), ובבריחות פיפי כמעט יומיות (והוא כבר גמול חצי שנה).
ויובל? יובל עוד קטנה ולא ממש מבינה את כל המשמעות של ההצטרפות שלה למשפחה הקטנה שלנו. ובזמן שכולם אומרים "כמה שהם מקסימים בגיל הזה" ו- "תהני ממנה עכשיו".
אני מחכה כבר בקוצר רוח שהיא תגדל עוד קצת, שתוכל לתקשר אתנו בדרכים אחרות מבכי, שתחייך אלינו מרצון ולא מרפלקס, ושתוכל לשחק עם אח שלה שכל כך רוצה ממנה קצת יחס.
אבל יש עוד זמן. בינתיים עוד חודש עבר...
צילום: טלי דברת
לעוד טורים אישיים באותו נושא: