איזה חודשיים אלה היו! מאז הטור הקודם הזמן פשוט טס.
חודש רביעי
זה היה חודש עמוס בעבודה, שאולי במצב אחר בו לא הייתי צריכה לג'נגל כל היום בין עבודה לטיפול ביובלי, היה מרגיש כמו חודש סביר בלבד. אבל מאז שהפכתי אמא לשניים הכל מרגיש אחרת כשזה נוגע לעומס עבודה.
כפי שציינתי בפעם הקודמת, חגגתי יומולדת. 38. החלטנו לבלות את היום הזה ביחד כמשפחה ופתחנו אותו מוקדם בבוקר בים. זו בעצם היתה הפעם הראשונה של יובלי בים. היא בילתה את רוב הזמן בנמנום בצל על השמיכה. נועם לעומתה ניצל כל דקה בלשחק במים ובחול עם אבא. הוא התרגש במיוחד כי הוא זכה ללבוש בפעם הראשונה את הבגד ים החדש שסבא וסבתא קנו לו בשוויץ (וכמה שהוא חתיך במכנסון הכחול הזה!!).
יובלי ממשיכה לגדול, וככל שזה קורה כך גם מתמעטות שעות השינה שלה במהלך היום... זו לא היתה בעיה גדולה אלא שרוב הזמן שהיא ערה היא רוצה יחס בצורת "תחזיקו אותי על הידיים או שאתחיל לבכות". אבל אין לי מה להתלונן באמת, היא סה"כ תינוקת שקטה וחייכנית שרק רוצה קצת יחס. חוצמזה שזה כבר די ברור שזה הרבה בגלל השיניים שכבר מראות סימנים שהן לא רחוקות מלבקוע.
נועם הגברבר הקטן ממשיך להתבגר לו. לאחרונה הוא מזכיר די הרבה את יום ההולדת שלו שמתקרב והוא גאה לספר שהוא יהיה בן שלוש. אני מוצאת את עצמי מקשיבה לו מדבר או שר, מסתכלת עליו רוקד, מרוכז במשחק או מתלוצץ ועושה שטויות, וחושבת לעצמי שאם רק היה אפשר לעצור את הזמן ולהשאיר אותו מתוק כזה לנצח.
אני מרגישה עייפה מתמיד, מוצאת את עצמי מחפשת קצת זמן פנוי בשביל לעשות ספורט (חייבת לחזק את הגוף ומהר), מנסה לנצל כל רגע פנוי לבשל, לכבס, לעשות קניות ומסיימת כל יום כזומבי מול הטלוויזיה, ובכל זאת בתוך כל העייפות והבלגן הזה, אני שמחה בפיסת הגן עדן הזו ששי ואני יצרנו לעצמנו, הקן שלנו.
חודש חמישי
הזמן טס ויובל כבר בת חמישה חודשים. והגב שלי בן מאה... אבל עוד אגיע לזה.
חגגנו את ל"ג בעומר ושבועות, וזה מדהים אותי כל חג מחדש כמה החגים שונים ומורגשים הרבה יותר כשיש ילדים בבית. עכשיו שנועם גדול מספיק בשביל להבין והוא סופג הרבה יותר את התכנים שמועברים לו בגן, יש באמת אווירת חג בימים שלפני ותוך כדי החגים. וככה אני מוצאת את עצמי שרה שירים שבכלל לא זכרתי שידעתי אותם פעם, והמילים יוצאות ממני כאילו רק אתמול למדתי אותן.
לכבוד שבועות נועם היה צריך להגיע לגן עם זר פרחים לראש וטנא מקושט. כרגיל רציתי להכין זר בעצמי, וכרגיל ההשקעה המרובה שלי היתה כמעט לחינם כי למרות שנועם הגיע לגן עם הזר הכי יפה (הייתכן שאני האמא היחידה בגן חובבת DIY??), הוא הסכים לשים אותו על הראש אולי לחמש דקות וזהו! אני תולה את כל תקוותי ביובל ומשכנעת את עצמי שבגלל שהיא בת היא תדע להעריך את ההשקעה ותלבש ברצון את תחפושות פורים שאכין לה ותשים כל זר שאכין עבורה על הראש.
אז בחזרה לגב שלי... מאז ומעולם היו לי עניינים עם הגב, וב"עיניינים" הכוונה היא לכך שמדי פעם הגב או הצוואר נתפסים או כואבים. למדתי לחיות עם זה. היו לי תקופות שבהן הייתי הולכת באופן קבוע לטיפולים- לפעמים זה היה אצל כירופרקט, לפעמים טיפולי טווינא, דיקור, פיזיוטרפיה. ניסיתי הרבה. והרוב באמת עזר. כלומר זה תמיד עוזר אבל זה מחזיק תקופה עד שהגוף שוב נחלש והגב סובל.
זה היה די ברור לי שגם ההריון עם יובל והניתוח הקיסרי, יביאו אותי במוקדם או במאוחר למצב שבו אזדקק לטפל שוב בענייני הגב. העובדה שאין לי כרגע כמעט בכלל שרירי בטן שיתמכו בגב, ביחד עם העבודה הפיזית שלי ועם המצב הנוכחי בו יובל נמצאת איתי לבד רוב היום, כל יום, פשוט הביאה אותי לנקודה שבה הגב צועק הצילו.
אל דאגה, אני שומעת את הצעקה חזק וברור ועושה הכל בשביל למצוא ולתקן את הבעיה. אומרים שעד החתונה זה יעבור, אני מקווה שעד הפוסט הבא זה כבר יקרה ;)
וכך, באופטימיות זהירה אני שועטת לי לקראת יומולדת שלוש של נועם וחצילדת ליובל. איך הזמן טס לו!
צילום תמונות הכתבה: טלי דברת
