עברו עשרה חודשים. החיים התאזנו להם קצת לשגרת יום יום מתקתקת. ברוב הימים. כל עוד אף אחד לא חולה...
ככל שיובלי גדלה ומתפתחת היכולת שלנו לשלב אותה בפעילויות המשפחתיות שלנו גדלה. גם לו"ז השינה שלה הולך ומתקרב לזה של נועם מה שאומר שלשניהם יש פחות או יותר את אותן שעות ערות.
אנחנו משתדלים לאכול כולנו יחד, לקלח את שניהם יחד, ולהקריא סיפור לפני השינה לשניהם יחד.
למורת רוחו של נועם, היא עדיין לא גדולה מספיק בשביל לשחק איתו בכל מה שהוא רוצה לשחק (פאזלים, צביעה בטושים, לרכב על המכונית שלו...) אבל אני כבר יכולה לראות את ההתקדמות המהירה של יובלי, ויודעת שממש לא רחוק היום שבו שניהם יוכלו לשחק יחד (כמעט) בהכל.
גם שי וגם אני אנשי משפחה. אנחנו משתדלים לבלות עם המשפחה הרחבה (ההורים והאחים שלנו) כמה שיותר, וסופי שבוע עבורנו תמיד היו שמורים קודם כל למשפחה, בעיקר המשפחה של שי. ההורים של שי גרים בעיר הסמוכה ועד לא מזמן גם שני האחים שלו היו קרובים. לפני מספר חודשים אחד האחים עבר להתגורר בחדרה ולפני חודש האח הצעיר יצא לטיול של אחרי הצבא, והביחד המשפחתי קצת פחת. אני יודעת שזה תהליך טבעי ושזה אמור היה לקרות במוקדם או במאוחר, כל אחד מהאחים בונה לו את חייו שלו ויוצר לו את הקן המשפחתי שלו.
אנחנו מצדנו משתדלים למלא את סופי השבוע שלנו בחוויות קטנות ששמורות לארבעתנו בלבד. בישול ארוחות שישי ביחד, ארוחות בוקר עצלות של שבת, זמן משחק שלנו עם הילדים, טיולים קצרים של שבת. בשבילי זה מושלם בעיקר לאור העובדה שאני בנאדם של בית ואני תמיד משתדלת למלא את החיים שלנו בהרבה הנאות קטנות ומשמעותיות.
