הכתבה הזאת היא חלק בלתי נפרד מהקלטת פרק בפודקאסט שלי, היא מרחיבה ומסבירה לעומק דברים ומונעת הרבה תסכול וקושי אצל הורים לילדים קטנים.

 

מוזמנות להאזין לפרק:

 

טנטרומים - התקפי זעם אצל ילדים, הם הסיוט של כל הורה וכמעט תמיד קורים כשאנחנו ממש ממהרים או נמצאים במקום ציבורי כמו הגינה או הקניון.

 

זו יכולה להיות הילדה שרוצה *עכשיו* ללחוץ על הכפתור במעלית, אפילו שכבר לחצנו בטעות או שהיא רוצה לקלף בעצמה את התפוז האחרון למרות שאחותה הגדולה כבר מקלפת לשתיהן,
או הילד שרוצה להישאר בגינה למרות שכבר מאוחר, קר בטירוף ומתחיל לרדת גשם. ועוד לא הזכרתי סיטואציות כמו סופר, קניון או חנות צעצועים חלילה.

 

יש אינסוף דוגמאות אבל ההתפרצויות נראות לרוב דומות ללא קשר לסיבה ויכולות להתבטא בהשתטחויות על הרצפה, אגרופים, בעיטות, או צרחות מלחיצות מאוד.
בפרק הזה בפודקאסט עניתי על שאלות של חברות הקהילה לגבי התמודדות ומניעת טנטרומים ועל איך הגישה המונטסורית עוזרת לנו להתמודד וגם למנוע טנטרומים מראש, יש המון כלים פשוטים ושימושיים שאפשר להכניס לחיים שלנו והם עושים את כל ההבדל.

 

בין גיל שנה לשש פלוס מינוס ילדים נחשפים לתסכולים ולרגשות כואבים כמו כעס ואכזבה.
התפקיד שלנו כהורים זה לעזור לילדים שלנו להתמודד עם כל עוצמת הרגשות העזים האלו. ללמוד איך להתמודד איתם ואיך לתקן את התוצאות של ההתפוצצויות האלה.

וזה לא קל. זה ממש לא פשוט עבורנו ההורים להבין שכל מופע האימה הזה הוא בעצם בקשת עזרה ושהילדים שלנו חייבים אותנו בשביל להירגע ולווסת את עצמם.

 

אז למה טנטרומים?

הסבר קצר לתהליך מופלא:

טנטרומים הם חלק מתהליך התפתחותי מאוד תקין ורצוי, שקורה בנקודת מפגש של ילד או ילדה במישור ההתפתחותי הראשון עם תסכול וההבנה שדברים לא יכולים לקרות בדיוק כמו שהם רוצים שיקרו. הרגשות עזים מדי להתמודדות ונחווים בצורה מאוד מציפה וקיצונית.

 

אבל לפני שניכנס לעומק נושא הטנטרומים, כדאי קודם להבין איך מתפתח המוח האנושי ולמה מוח של פעוטות וילדים שונה מאוד מהמוח שלנו, המבוגרים. תינוקות נולדים עם מוח לא בשל ורק סביב גיל חמש בהינתן תהליך התפתחותי תקין - 90% מהמוח האנושי מסיים להתפתח. אבל הקורטקס הקדם מצחי - החלק במוח האחראי על התפקודים הניהוליים (יכולות תכנון וניהול, קבלת החלטות, שיקול דעת, אחריות, ויסות רגשי ועוד התנהגויות מאוד חשובות לבני האדם החיים בחברת בני אדם נוספים) הוא האיבר *האחרון* שמסיים להתפתח במוח האנושי ומגיע לבשלות סביב גיל 25!

 

הפער בין ילדים עם מוח לא בשל לבין מבוגרים הוא עצום, ולכן נסיונות שלנו לפרש את התגובות וההתנהגויות של ילדים ולהגיב לפי אמות המידה שלנו יכול להיות מאוד מתסכל ולעורר הרבה כעס עבור שני הצדדים. הדרך היחידה להתמודד עם הפער היא לא לצפות שילדים יתאימו את עצמם אלינו כי זו ציפייה בלתי הגיונית, הפער פשוט גדול מדי ולכן אינספור הקונפליקטים בין הורים לילדים. וזה קשה! כי לחיות לצד ילדים אהובים ומתוקים, אבל לא רציונליים, לא צפויים ובואו נודה בכך - מעצבנים זה ממש לא פשוט. אבל להם - להם קשה הרבה הרבה יותר.

 

וטנטרומים זו נקודת קיצון מאוד מאתגרת והם אחד מהקשיים האובייקטיבים הכי גדולים שלנו כהורים, ואי אפשר בלעדיהם כי טנטרומים הם חלק בלתי נפרד מתהליך ההתפתחות הטבעי של ילדים. סביב גיל שנה מתחיל תהליך חיוני ובעל משמעות: היפרדות מהאם, זה קורה במקביל ליכולת לדבר וגם לנוע בצורה חופשית. כך למעשה הפעוטות שלנו מגלים את הרצונות שלהם.

 

ומכיוון שבשלב הזה נולד רצון, אבל אין מספיק כלים כדי להביע אותו בצורה ברורה וגם אין יכולות רגשיות מספיק מפותחות כדי להבין מדוע ברוב הפעמים לא ניתן לממש את הרצון שלנו *עכשיו* (או בכלל) - נוצר פער קשה להכלה . הפער מוביל להצפה של רגשות שליליים: כעס, זעם, אכזבה וכו׳ שכרגע אין לילדה שלי מספיק כלים או יכולות כדי לווסת את עצמה ולהתמודד איתם. טנטרומים הם למעשה ביטוי לתחושת מצוקה ובאופן מאוד טבעי אותה מצוקה עוברת אלינו ההורים. כי אנחנו פתאום צריכים לעצור הכל ולהתייחס לטנטרום, שברגע שהתפוצץ - אי אפשר לעצור אותו.

 

הם זקוקים לנו, המבוגרים עם המוח שסיים כבר את תהליך ההתפתחות שלו להיות שם עבורם ולעזור להם בוויסות. אם לא נעשה את זה, ונשתמש בכל מיני טכניקות הוריות שמדברות על הכוח הטבעי שלנו כמבוגרים מול ילדים שלנו ועל סמכות שיש לנו כדי לעצור את הדבר הזה, אנחנו עלולים להוביל לתוצאה הפוכה.

 

כמה טריגרים אפשריים

להתפוצצות של טנטרומים:

 

1. חוויה עוצמתית של רגש מציף שלא ניתן להכיל: תסכול, כעס, זעם מאוד גדול, אכזבה

זה יכול להיות משהו שלנו כמבוגרים נראה קטן ולא משמעותי, אבל בשביל הילדה שלי זה כרגע הכל (למשל דוגמת הכפתור במעלית)

 

2. רצון מאוד גדול לשליטה, דווקא במקומות שאי אפשר
הילדה שלי רוצה לנסוע באוטו בלי רצועות הבטיחות של הכיסא שלה, אבל אי אפשר

 

3. עדיין יכולות מספיק טובות כדי לדבר ולהביע את עצמי או אין עדיין יכולות פיזיות לעשות את מה שרציתי
רציתי ללבוש חולצה לבד, אבל אני לא מצליחה להעביר את הראש שלי בפתח החולצה

 

4. קושי פיזי - עייפות, רעב, צמא, קר מדי, חם מדי
גם אנחנו כמבוגרים מתקשים לווסת את עצמנו כשיש קושי פיזי

 

5. תקופה מאוד רגישה ונפיצה
כמו למשל הצטרפות של אח או אחות למשפחה, מעבר דירה, הסתגלות למסגרת חדשה, עניינים משפחתיים, רפואיים וכו׳

 

6. בגללנו - הצבנו גבול ואנחנו צריכים לאכוף אותו
זה לא קל לילד לעמוד מול גבול הורי ולא משנה כמה הגבול הזה נכון, מגן, אוהב ושומר

 

אבל יש חדשות ממש טובות!

הגישה המונטסורית מעניקה לנו שפע של כלים למניעה והפחתה של טנטרומים בחיי היומיום שלנו.

 

אפשר להתמודד עם תסכולים ורגשות שליליים גם בלי להגיע לעוצמות מטורפות של טנטרומים, או להגיע למצב שבו יש טנטרומים (הרי אמרנו שזה חלק מאוד חשוב בתהליך הנפרדות וההתפתחות) אבל שהתדירות שלהם נדירה, או הווליום שלהם מופחת.

 

לנו ההורים קשה. אבל לילדים שלנו קשה הרבה יותר - ההתמודדות של הילדים בתוך הסערה הזאת היא התמודדות קשה. וכן, יש ילדים שזקוקים לעזרה. עזרה מקצועית, בלי קשר למונטסורי. ילדים שיש להם בעיות בוויסות, ילדים שיש להם בעיה להם בדיבור, ילדים על הרצף, הפרעות קשב - הם זקוקים לעזרה מקצועית - אל תהססו לפנות.
וגם אנחנו יכולים לקבל עזרה והדרכה הורית פרטינית במידת הצורך - מפצירה בכן לעשות זאת, כי זה משנה חיים!

 

אז איך אפשר למנוע טנטרומים

לפי הגישה המונטסורית?

 

1. הכנה מראש שלנו (בנוסף להטרמה)
אם נדע מראש שאנחנו הולכות למקום שהוא לא ידידותי ונגיש לילדים, ועלול לאתגר את רף התסכול שלהם כמו למשל שדה תעופה. או תור לרופא, או נסיעה באוטו, אפילו ישיבה במסעדה - אפשר להתכונן בצורה כזאת שיכולה למנוע טנטרומים.
אפשר ורצוי לספר לילדים מראש (הטרמה) מה אנחנו הולכים לעבור בחוויה הזאת, כי הכנה מראש יכולה לעזור, היא לא מבטיחה לנו כלום כי ברגע האמת המצב יכול להציף ולתסכל ולהכעיס, יש ילדים שזה מאוד יעזור להם. אבל הכוונה היא בעיקר להתכונן מראש מהצד שלנו ולקחת איתנו דברים שיכולים לעזור - אוכל, נשנושים, פעילויות קטנות, מדבקות, בובה אהובה, חולצה חמה, גרבי החלפה.
בגדול זה אומר להעביר את האחריות של ההכנה אלינו ולא להשתמש בכלי ההטרמה כאיזה פתרון קסם שיסדר הכל. אי אפשר לצפות שהילדים יתנהגו ״יפה״ בסיטואציות שמראש אנחנו יודעות שהן יותר נפיצות ומאתגרות.

וגם, יש דברים שהם חובה - כמו למשל תור לרופא. יש דברים שהם לא חובה. כמו למשל פליידייט אחרי הגן, או בילוי בגינה אחרי הגן. אז אם כרגע יש איזה קושי רגשי מסוים לילד שלנו, זה הרי דברים שבאים בתקופות ואנחנו יכולות לזהות את התקופות האלה ובהן קצת להרגיע את ההילוך. אם בילוי בגינה אחרי הגן כרגע מוביל לטנטרומים - אז אולי בילוי יותר רגוע ושקט עכשיו בתקופה הזאת יוביל לרגיעה. שזו גם הכנה מראש מבחינתנו. לייצג את הילדים שלנו ולא להכניס אותם לסיטואציות שכרגע יותר מאתגרות אותם כי לנו לא נעים להגיד לו.

 

2. לוודא שכל הצד הפיזי מטופל
בהמשך ישיר לרשימת הטריגרים למעלה - כשילד רעב, צמא, עייף, צריך לשירותים, משהו כואב, משהו לא נעים - סף התסכול יורד. וזה נכון גם לגבינו, המבוגרים. אז בואו במקביל להכנה מראש ודאגה לילדים, נדאג גם לעצמנו כי ככה יהיה לנו יותר קל להכיל הדברים, לווסת ולהרגיע וגם למנוע.

 

3. לדבר על מה שהילדה שלי חווה עכשיו ובאופן כללי לדבר על רגשות בבית
אחד התתפקידים החשובים שלנו כהורים זה לעזור לילדים שלנו להביע את עצמם. אם אם אני תופסת את הרגע זה של לפני, כשהתסכול רק מתחיל לפעפע, והכעס, העלבון עוד לא הגיעו לנקודת הרתיחה - אז אני יכולה לנסות לעזור. לרדת לגובה העיניים שלה, להתבונן, מתוך קשיבות אמיתית ואמפתיה גם אם אצלי כמבוגרת זה שטויות מה שעובר עליה - בשבילה זה הכל.
וכרגע, בשלב הזה היא עדיין יכולה להקשיב לי. הטנטרום עוד לא התפרץ. אז אני יכולה להגיד משהו כמו: את מאוד מאוד רוצה עכשיו את החטיף הזה. אני מבינה. אבל אכלת כבר אחד. וזה מאוד לא בריא לגוף שלך. אז בואי ביחד נחשוב על משהו אחר שתוכלי לאכול עכשיו. את רוצה אולי פרי? תפוח? או תות?
ובגלל שאני איתה ובגלל שאני רואה את הרצון שלה ותפסתי את הכדור ברגע הנכון (לא תמיד זה אפשרי, אבל אם זה קרה זה נהדר) אז הרצון שלה מקבל מענה. וגם אם זה לא המענה שהיא בדיוק רצתה, יכול להיות שזה יעבוד עבורה. ובכל מקרה נתתי לה מילים, הרחבתי את הקשיבות שלה לעצמה. נתתי מקום לרצון שלה, לא התעלמתי ולא נפנפנתי.

 

4. להכווין, במיוחד כשהטנטרום מגיע מתוך צורך שלנו לשמור על הגבולות המשפחתיים
לפעמים כל הרקע של הטנטרום נמצא במעבר על אחד הגבולות המשפחתיים שלנו ואנחנו כמובן שלא נאפשר את זה, לא נאפשר שום התנהגות שפוגעת בילד עצמו, במישהו אחר או בסביבה. אז אם ראיתי עכשיו את הבת שלי קורעת דף מספר שלנו או מרביצה לאחותה אני כמובן אעצור את ההתנהגות הזאת בצורה מאוד ברורה ואכווין אותה לפרוק אותה בצורה שלא פוגעת באף אחד אחר - את רוצה לקרוע את הספר? אני לא אתן לך לעשות את זה, אבל אני יכולה לתת לך דף נייר חלק ואותו את יכולה לקרוע אם את רוצה.

 

5. הגשת עזרה קטנה יכולה למנוע טנטרום גדול
במקרים בהם המקור של הטנטרום הוא רצון לבצע איזו פעולה בצורה עצמאית, אבל אין עדיין את היכולת הפיזית לעשות את זה - אפשר להציע את העזרה הכי הכי קטנה - למשל להציע לעזור לו רק להעביר את הראש בתוך פתח החולצה - ואז לסגת אחורה, כדי כן להוביל אותו להצלחה שהיא שלו.

 

6. מתן אפשרות בחירה בחיי היום יום זה עוד כלי מעולה
מתן אפשרויות בחירה עצמאיות יכולות באופן תדיר וכחלק מחיי היום יום המשפחתיים יכולים מאוד להרגיע ולווסת את תדירות הטנטרומים. באופן כללי כדאי לשלב בחיי היומיום של הילדים כמה שיותר אפשרויות בחירה , זה מאמן את המוח להתמודד עם בחירה בין כמה אפשרויות וה דבר שאפשר להתחיל לעשות בגיל מאוד צעיר, ממש מגיל לידה וככה אפשר לתת מקום של התנסות ולמידה לאפשרות לבחור ולתוצאות הבחירה העצמאית. זה גם מעניק לילדים תחושה של שליטה וסדר וארגון של החיים שלהם זו נטייה טבעית של כל בני האדם וכשהצורך הזה מקבל מענה גם טנטרומים על רקע רצון בשליטה יכולים להתמסמס.

איזה פרי תרצי? תפוח או אגס?
איזו חולצה? כחולה או אדומה?
גם להניח על השידה 6-10 משחקים ולתת לילדה שלי לגשת ולבחור לבד

כל המקומות האלה הם מקומות של התפתחות הרצון העצמאי, ההקשבה העצמית, המחשבה העצמאית.

 

כלי הבחירה יכול לעזור להוריד משמעותית את התדירות של הטנטרומים כי הילדה שלי תרגיש שהיא לא צריכה כל הזמן להיאבק על שלה ויהיה לה יותר קל לעמוד מול הגבולות שלנו ומול הגבולות של העולם.

 

7. הקפדה על רוטינות וסדר יום קבוע
הזכרתי קודם שמתן אפשרות בחירה מעניק תחושה של שליטה וסדר, וזו נקודה מאוד חשובה כי זו כאמור נטייה טבעית של בני אדם. וככל שהחיים של ילדים יהיו יותר מסודרים ויותר צפויים, עם יותר רוטינות ככה יהיה להם יותר קל, תהיה להם יותר פניות להתגמש ולהכיל כל מיני שינויים. אז למשל בנקודות נפיצות של מעברים - נעשה את הדברים בצורה מאוד קבועה ונסביר את הכל מראש - בין עם בעל פה, אפשר עם כרטיסיות ויזואליות, שירים ודקלומים - כל עזר שיכול לעזור לנו לסמן לילדים את ההתמצאות בזמן ובמרחב.

 

8. יצירת מרחב בטוח להבעה של כעסים ותסכול
כעס ותסכול וזעם הם חלק מהחיים - אלה רגשות שיש בכולנו. אין צורך לפחד מהרגשות האלה אפשר לתת להם במה ומקום בחיים שלנו, גם בצורה של מודלינג - נסתכל על עצמנו - איך אנחנו כועסות? אם אנחנו צורחות ומגיעות לעוצמות מאוד גבוהות אז כנראה שזה מה שהילדים שלנו ילמדו מאיתנו. אז אולי כדאי להביט בהם בזמן של טנטרום ולראות דרכם אם יש דברים שאנחנו יכולות לשנות בהתנהגות שלנו.

וצריך להתייחס לרגשות האלה. לדבר עליהם בצורה גלויה - אני היום מאוד כעסתי. מישהי מהעבודה הרגיזה אותי. אז לקחתי 10 נשימות עמוקות כדי להירגע וזה עזר לי.
או לפעמים כשאני ממש כועסת אני לוקחת דף ועט ואני מציירת את מה שאני מרגישה, רוצה לצייר ביחד איתי?

וככה בדיאלוג משותף להנכיח בחיים שלנו את הרגשות האלה, להוציא אותם לאור, זה לא טאבו הכל בסדר, אנחנו בני אדם ויש המון דרכים להתמודד עם כעס. יש גישה שאומרת שהתפקיד שלנו כמבוגרים זה כל הזמן לשיים רגשות עבור הילדים שלנו, באופן אישי אני פחות מתחברת לזה, כי אני חושבת שיש כל כך הרבה סוגים וניואנסים לרגשות ואני לא רוצה לתייג ולהחליט עבור הבת שלי מה היא היא מרגישה עכשיו. אני מעדיפה לשתף ברגשות שלי וגם להקריא ספרים שמדברים על רגשות כדי לפתוח עבורה את היריעה ולתת לה להחליט ולדייק עבור עצמה איזה רגש היא חווה.

 

 

וכמה שאלות מעולות ששאלתן אותי ולא הספקתי לענות להן במסגרת הקלטת הפרק:

 

שאלה: איך להגיב כשהטנטרומים קורים כשמגיע חבר הביתה והכל סובב סביב חוסר הרצון/יכולת לשתף את החבר.. איך לגרום ביניהם לשיתוף פעולה גבוה ולנסות למנוע את חוסר שיתוף הפעולה הזה?

זו שאלה מעולה כי היא נותנת במה לגישה המונטסורית ולרוח שהיא מביאה איתה - וזו רוח אחרת ממה שנהוג אצלנו בתרבות הישראלית.
אם אני יודעת שיש כרגע לילד שלי קושי באירוח חברים בבית, אני יכולה בקלות למנוע ממנו את הקושי הזה ופשוט לא לייצר סיטואציות של מפגשים כאלה אצלנו בבית. יכול להיות שאחרי יום שלם בגן הילד שלי רווי ממפגשים חברתיים וכבר אין לו יכולת להמשיך באינטראקציות כאלה והוא זקוק לשקט ולמנוחה. אז אולי עדיף לקבוע פליידייטים רק בימים שבהם אין גן או להסתפק בבילוי קצר ומשותף בגינה ליד הבית - כל דבר שיקל ויעזור לילד שלי בהתמודדות האישית שלו עם סיטואציות שכרגע מאתגרות אותו מידי.

 

שאלה: מה עושים עם ילד שפשוט רואה את הלא טוב בכל דבר, ואז זה פשוט לחיות בטנטרום בלתי פוסק…

הפרשנות של ״ילד שפשוט רואה את הלא טוב בכל דבר״ זו פרשנות של מבוגרים לאופן שבו מוח של ילדים עובד. מציעה זווית חדשה: לילד שלי יש כרגע קושי כלשהו, שמאוד מציף אותו וגורם לו לרצף טנטרומים בלתי פוסק. וכמו שציינתי בפרק וגם כאן, אין סיבה לחיות בטנטרום בלתי פוסק וזו סיבה ממש מעולה להיעזר בייעוץ והדרכת הורים פרטנית מגורם מוסמך שאתם כהורים מתחברים אליו. מעבר לזה הייתי משתמשת ברשימת הטריגרים כדי למפות את הסיטואציות שבהן הוא סובל יותר והייתי מנסה להכניס הביתה כמה שיותר מרשימת הדברים שאפשר לעשות כדי למנוע טנטרומים. זה עובד וזה ילך וישתפר.

 

שאלה: מה עושים כשהטנטרום מגיע ואנחנו לא יכולים להתפנות עבור הילד? (למשל באמצע הנקה או טיפול של ניובורן/תינוק)

זו אחת הסיטואציות הכי מאתגרות כהורים ואני ממש זוכרת את עצמי נאבקת עם חוסר האפשרות להתפצל לשתיים ולהיות אמא בלעדית עבור כל אחת מהבנות שלי כששתיהן במקביל זקוקות לי.
בגלל שבגוף השאלה יש את אחת הסיבות הכי נפוצות לטנטרומים (הצטרפות של תינוק חדש למשפחה) הייתי עושה את כל מה שאני יכולה כדי למנוע מראש כמה שיותר טנטרומים בנקודת זמן נפיצה זו. מניסיוני זה יפחית משמעותית את התדירות והמשך שלהם ויעזור גם לכם ההורים, גם ילד וגם לתינוק. אבל במקרה וקרה, ויש טנטרום הייתי עושה את הכל בשביל לא לתת לילד הגדול את התחושה שהוא מודר או מורחק מהסיטואציה והייתי מטפלת בתינוק כשאני נמצאת בקרבה לילד שחווה עכשיו את הטנטרום. כמובן תוך שמירת הבטיחות של כולנו בסיטואציה.

 

שאלה: מה לעשות כשיש שני ילדים בגילאי טנטרום ואחד נדלק מהשני, ואז צורחים ביחד

בכי זה דבר מדבק וכך גם טנטרום וכשזה בשניים (צמודים אני מניחה לפי השאלה) זה ממש ממש קשה! גם פה בגלל האתגר הצמוד הייתי מנסה למצוא מראש את כל הדרכים למנוע טנטרומים תחת המגבלות והאילוצים הקיימים. החדשות הטובות הן שגם רוגע ושלווה מדבקים, ממש כמו בכי סוער.

 

אם יש לכן שאלות נוספות או רוצות להתייעץ, מוזמנות לעקוב אחרי האינסטגרם שלי ולהתייעץ איתי שם >