בוקר. הגדולה בגן, הקטן ישן בעריסה. הרדיו דולק וברקע מתנגן לו "שיר אהבה אינדיאני" של עלמה
זוהר. הקטן עושה קולות לא מרוצים מתוך שינה ואני ממהרת לכבות את המוזיקה. אין סיכוי שאני
מעירה אותו עכשיו בטעות. סורי עלמה.
מחליטה לנצל את הדקות המעטות שהידיים שלי פנויות בהן והולכת לעשות כלים.
אני אוהבת לעשות כלים. זאת אומרת, כשיש לי זמן לעשות אותם כמו שצריך. מים חמים, הרבה סבון,
בלי לחץ. בשבילי לעשות כלים זה סוג של מדיטציה. המים החמימים זורמים לי על הידיים, הסבון עושה ריח נעים באף, התנועות החזרתיות של הסיבון והרחצה שיוצרות מעין מקצב מונוטוני ורגוע.
אני מסבנת, שוטפת ונותנת למחשבות לרוץ.
עוד מעט חופשת הלידה שלי תסתיים. עוד קצת וחוזרים למירוץ העכברים.
אני נזכרת בתחושות שמילאו אותי כשחזרתי לעבודה מחופשת הלידה הראשונה. כאב הלב של להשאיר תינוקת כל כך קטנה במשפחתון, יחד עם תחושת הקלה שהנה וחוזרים לשגרה, גם אם מדובר בשגרה חדשה. תחושת הזרות של להיזרק חזרה לסביבת עבודה לחוצה ודינאמית כשהראש והלב בכלל נמצאים במקום אחר והמוח מנסה נואשות להדביק פערים אחרי חודשים בבידוד כמעט מוחלט מהעולם.
ויותר מהכל, רגשות האשם. אשמה, אשמה, בכל מקום אשמה. כל רגע ביממה כמעט מלווה בתחושה
הזו. כל בחירה שאת עושה כאילו באה על חשבון מישהו או משהו. יצאת מוקדם מהעבודה כדי להיות
עם הילדה? את עובדת לא רצינית. לא יצאת מוקדם כדי לפצות על הימים הקצרים? את נוטשת את
הילדה, את בת זוג לא נוכחת. התחושה שלא משנה מה תעשי, את תמיד מאכזבת. מאכזבת ילדה, מאכזבת בן זוג, מאכזבת בוס, מאכזבת את עצמך. את קרועה בין שני עולמות כל כך רחוקים זה מזה - העבודה והבית, עד שנדמה לך לפעמים שמבקשים ממך להיות שתי נשים שונות בו זמנית.
לא מאמינה שעוד מעט אאלץ לחזור לטירוף הזה.
תוך כדי מחשבות, אני מזמזמת לעצמי את השיר שלפני כמה דקות התנגן אצלי בסלון ולאט לאט, בלי כוונה, מתחילה לחבר מילים משלי לשיר ההוא. בסוף יצא שיר שלם. קצת מצחיק, קצת מריר. כמוני.
כמו החיים בעצם, לא?
שיר אשמה אימהי
ארבע בצהריים, משרד טיפוסי
הנייד מצלצל, על המסך אהובי
לא שומעים כל כך טוב, זה כנראה הילדים
הלו? הלו?
מי אמור, זה הבכור
הבטחת הביתה לחזור
Don't you know that I love you?
Don't you know that I love you?
זה נוחת עליי כמו מכה
זה אבא שלהם מפעיל מניפולציה זולה
הוא רוצה לצאת לבירה עם החבר'ה מהעבודה
ואני מיליון שנות אור משם עמוק בבלגן
עוד לא התאפסתי מאז שילדתי את הקטן
אתמול ישנתי שעתיים, בין הנקה לגז
עדיין מתאמנת אבל המשקל לא זז
השיחה מתנתקת, אני משתתקת
הבוס מסתכל עליי בפרצוף רציני. עכשיו זה אמיתי
"שומעת? זה משה. תחליטי, או ש.. או ש..
או שאת איתם או שאת איתי"
הולכת לאן? שוב לקחת חצי יום?
נראה לך אני מנהל פה עסק או משפחתון?
You know את על תנאי פה
לרגע זה נראה לי כל כך אפשרי,
פשוט תתפטרי
למה לא? בואי תחיי בסרט
שאת אישה משוחררת
