"מה שבטוח זה שאני אצא מבית החולים בסקיני ג'ינס".
המשפט האלמותי, שעוד מהדהד בראש. איך לא ידעתי מה ללבוש ליציאה?! כשקראתי את הראיון עם מיכל הקטנה, וראיתי את המשפט הזה, לא ייחסתי לו יותר מדי חשיבות. שתעשה מה שבראש שלה ובאזור המותניים שלה. כל אחת והשאיפות שלה.
ארבעה חודשים אחרי לידה, ולא ידעתי כמה המשפט הקטן, חסר החשיבות, האגבי והסתמי הזה, יחלחל וישפיע על דימוי הגוף שלי.
ארבעה חודשים אחרי ואני עם בליטה מעצבנת ומכעיסה שעד לפני שנה יחלתי לה ומדדתי כל סנטימטר עד שיראו את הקסם שגדל בתוכי. בליטה שכשיצאה כל כך התלהבתי והתגאיתי בה, והיום אני מתביישת ומנסה לכסות.
ארבעה חודשים אחרי ואני חושבת לעצמי, מה לא בסדר בי. למה לעזאזל אני לא נכנסת לפאקינג סקיני משהו.
ונכון, אם זה מפריע לך, תהי חרוצה ותזיזי את התחת עד שהוא יכנס אל הג'ינס הנכסף.
אם זה מפריע לך, תאמצי תחביב שכולל יותר שחרור קלוריות ופחות בליסת קלוריות מול מאסטר שף ובייק אוף.
אבל שנייה לפני שאני מתחילה להזיע ממאמץ, בא לי להגיד סססססעאמק.
לפני ארבעה חודשים ילדתי.
תשעה חודשים לפני כן, הגוף שלי גידל בן אדם ועשה לו את כל המקום שהוא צריך.
תשעה חודשים אחרי כן, הגוף שלי זקוק למנוחה ולכל אנרגיה שאפשר כדי שאוכל להתאושש ובו זמנית לגדל ולהזין את גור האדם הזה שנולד.
כמה חודשים לוקח לגוף האדם להחלים מטראומות. (וכן, לידה עם כל השמחה והמזל שבה, היא די מטלטלת את משאבי הגוף). אז לאן אני ממהרת?
מבינה יותר ויותר שהאינסטוש והתמונות של נשים עם ריבועים ובטן שטוחה אחרי לידה עושים לנו עוול. ראיונות עם סלביות שלרשותן צי של מאפרים/מאמנות/מטפלות/וערימות של כסף, עושים לנו עוול.
ונכון, יש כאלו ויש כאלו ושכל אחת תעשה בעיני רוחה. אבל זה מדהים כמה זה מחלחל פנימה ומעצב אותנו.
צילום: סיגל אברהמי
ויש לי רק בקשה אחת: אלוהים, תעשה שכל זה לא יהיה אכפת לי כשאני אנשנש עוגת בננות מקורמלות עם טופ עוגיות, מצופה בגלסאז' וקונפי מנגו מצומצם.
אמן.
