בטיפול: למה הילדים שלנו זקוקים למסיכות?

כאמהות המתמרנות ללא הפסקה בין עשרות תפקידים ביממה, מחליפות כובעים, מג'נגלות, שולפות שפנים מהכובע ובגדול מנצחות על קרנבל צבעוני (ומתיש לא מעט יש לומר) ולא רק בפורים – הנה זמן טוב לברייק קצר כדי להבין איזה מסכות עוטים דווקא הקטנים שלנו ולמה?

 

אז ממש לכבוד החג ולכבודכן, מספר סיטואציות והתנהגויות של הילדים שאנחנו פוגשות ביום יום ועשויות לאתגר אותנו.

 

 

 

+++

 

כדי לדעת איך נכון להגיב, חשוב קודם להבין מה או מי עומד מאחורי המסכה (או ההתנהגות) בואו נתחיל:

 

1. השקרן:

מכירות את זה שראיתן במו עינכן את הילד מקשקש על הקיר ודקה אחכ הוא הכחיש מכל וכל את המעשה? או שהרגע הבת שלך צבטה את אחיה הפעוט אבל היא יכולה להישבע שלא עשתה את זה? או שהילד מספר לכולם שאמא בהריון כשהיא...לא? אז מה יש להם שהם בוחרים שלא לומר את האמת? ואיך אנחנו מוצאים את עצמנו חסרי אונים, מבוישים שלא לומר המומים אל מול הדמיון והתעוזה המפותחת שלהם?

 

ילדים משקרים מסיבות שונות. שקר יכול לנבוע:

• מתוך רצון לרצות/חשש מהתגובה שלנו – הרבה פעמים מאד חשוב להם לרצות אותנו לצד העובדה שקשה להם בפועל לעמוד בציפיות שלנו. איך מגשרים על הפער? משקרים קצת.

• בושה – יש מקרים שהילדים מוצאים עצמם מתביישים במה שעשו, או לחילופין מתביישים שלא להיות כמו כולם ("כן, גם אנחנו נוסעים ל..."/"גם לי קונים את..") שקר במקרה הזה, נותן מענה זמני.

• חוסר ידע/וודאות – יש מקרים בהם ילדים פשוט משלימים לעצמם את חלקי המציאות שחסרים להם.

 

 

מתי הם משקרים? במקרים בהם הם לא ירגישו בנוח או יחששו פשוט לשאול שאלה כדי לקבל מענה לאותו מידע שחסר להם.

ההמלצה - בפעם הבאה, במקום לעמוד המומים ולמצוא את עצמנו מוכיחים אותם ומחכים להודאה שלהם באשמה על דוכן העדים, נסו לעזור להם לרדת מהעץ ושוחחו איתם על המקרה עצמו ופחות על השאלה האם שיקרו או לא. באופן כזה, בפעם הבאה הם ירגישו מספיק בטוחים להודות בטעות/לבקש עזרה/לשאול ובכך בתקווה גם לשקר פחות.

 

2. הביישן:

הילד שלכם מעלה בבית מופעים שלא היו מביישים את בימת ברודווי, פתוח, רוקד, שר ומדבר ללא הרף עד היציאה מהבית. מהרגע שיוצאים מפתח הדלת, הוא עוטה את מסכת ה"ביישן". הוא לא יענה לשכן במעלית, יתקשה לפנות לגננת, יחשוש מהרגע שיאלץ לדקלם במסיבה, יעדיף להנהן בהסכמה מאשר להגיד לחבר מה הוא רוצה. מה קורה פה?  

מאחורי מסכת הביישן עומדת לא אחת התנהגות שמקורה בחשש או חרדה ממשית אשר מובילה לא פעם להתנהגויות נמנעות. ממה הם ככ מפחדים? ילדים בעלי נטייה לחרדה בייחוד כזו הקשורה לאינטרקציות חברתיות, ידמינו בעיני רוחם תרחישים רבים אשר עשויים לגרום להם לקחת צעד אחורה כשהם נמצאים בחברה: הם יחושו שמסתכלים על כל צעד שלהם, שבוחנים אותם, הם יחששו לטעות או למצוא את עצמם ללעג וצחוק.

לעיתים זה מלווה בתחושה פיזית ממשית של דופק מואץ, הזעה, הסמקה ורצון בגדול להיעלם באותו הרגע שעליהם לתקשר עם הסביבה הפחות מוכרת ובטוחה שלהם. במקרים כאלה חשוב לשוחח עם הילד בזהירות ורגישות, לא לייצר אצלו רגשות אשמה או כעס על התנהגותו, אלא לנסות להיות אמפתי לקושי לצד למידה הדדית כיצד הוא יכול ללמוד בהדרגה להמעיט את ההתנהגויות הנמנעות ולהתגבר על הפחד – לעיתים אנחנו מספיקים, אך יש מקרים שכדאי לפנות לאיש מקצוע שיסייע במתן כלים נכונים ותואמים.

 

 

3. המשועמם:

מכירים את האמירה החוזרת של ילדכם משעמם לי (בגן/אחה"צ/אצל חבר) או לחילופין אני עייף? לא מעט פעמים כאשר הילדים נתקלים בסיטואציה שעשויה להיות עבורם קשה או מאתגרת – בין אם הקושי קשור ללמידה, לישיבה ממושכת, לקנאה, לפחדים, כתגובה לשאלה ״למה אתה...״ הם לרוב יענו: ״כי משעמם לי״.

למעשה מאחורי מסכת המשעמם לי, מתחבאת לא אחת בחירה באמירה שמפצה על מה שקשה לילד או הדבר שהוא חושש ממנו. לכן, כתגובה למשעמם, נסו פעם הבאה לפרק איתו קצת את האמירה במקום להציע פתרון מיידי: ״למה אתה מתכון?" ״מתי מתחיל לשעמם לך?״ ״מה בדיוק אתה מרגיש?״ עם שיח תואם ורגיש תוכלו לגלות עולם ומלאו ולהבין שלפעמים יש הרבה יותר מאחורי מה שנראה לנו.

 

4. הבריון:

לא אחת, נמצא את עצמנו נקראים לגן/בית הספר לשיחת הבהרה/נזיפה שזו הפעם האחרונה שהילד שלנו מציק/מרביץ/משתמש באלימות כלפי אחרים. בתור אמהות/הורים כמובן שהקושי לשמוע שהילד שלי מתנהג באופן שלילי, הוא לא פשוט. ושוב לרוב, הנטייה שלנו היא ״למשמע״ (מלשון משמעת) - להעניש, להוכיח ולכעוס. וודאי כשמדובר באלימות הדבר הראשון שיש לעשות הוא להיות ברור ולשקף לילד שמדובר בהתנהגות שלילית שאינה לגיטימית בשום צורה.

 

לצד זה, חשוב מאד גם לרדת לעומקם של דברים, להסיר לרגע את המסכה שמייצגת את הילד הפרוע/האלים ולנסות להבין מה גורם לו שוב ושוב לבחור דווקא בהתנהגות כזו ולא בבחירה של דרך אחרת, חיובית יותר. להתנהגות אלימה יכולות להיות שלל סיבות, אבל הצעד הראשון לשינוי הוא לתת לילד תחושה שלצד ההבנה שהתנהגותו אינה לגיטימית אנחנו פה כדי לעזור לו, לכוון אותו ולהקשיב לקושי הגדול שהוא בדרכו (השלילית אמנם) מסמן לנו.

 

+++

 

לסיכום הסרת המסכות - חשוב לזכור, נכון, לפעמים שעמום הוא רק שעמום, שקר אחד הוא רק שקר והרצון שלא להשתתף במסיבה, נובע מכך שפשוט לא בא לו. ההבדל בין מקרים כאלה, למקרים שדרושים התבוננות אחרת, הוא עוצמת ותדירות ההתנהגויות.

ברגע שמדובר בדפוס זה המקום לבחון מה קורה שם. לא סתם ילדים עוטים על עצמם מסכות שונות, בוחרים לעצמם דמות שדרכה אחרים כבר מכירים ומתייגים אותם.

 

לרוב, המסכות האלה יסמנו לנו, המבוגרים, שכדאי לבחון מה מתחבא מאחוריהן. ברגע שניתן להם את התחושה שאנחנו רואים גם את הילד שמאחורי המסכה או ההתנהגות, הסיכוי שהם ירגישו בטוחים ובנוח להסיר אותה יהיה גבוה יותר, וכך הדרך לקשר אמיתי ולילד שלם וכנה עם עצמו והסביבה תהיה סלולה.

 

>>>>><<<<

 

 

רוני זליכוב-לסרי, בוגרת תואר שני בפסיכולוגיה מאוניברסיטת בר אילן.
מתמחה בפסיכולוגיה חינוכית ומטפלת בקליניקה פרטית בהורים וילדים בגישה דינאמית ובגישת CBT תוך התבוננות מערכתית אינטגרטיבית מתמדת.
מייעצת לאנשי חינוך, מרצה להורים וכותבת מעת לעת בפלטפורמות שונות.

 

לעמוד הפייסבוק של רוני>

 

עוד טורים של רוני, כאן >