נכנסת אלינו הביתה עם הדובי הענק שלך שהוא עדיין יותר גדול ממך. אמא ואבא שלך נכנסו אחרייך בחיוך גדול והבטיחו (לי? לעצמם?) שהדובי הגיע יחד איתם, אבל הוא ישאר בבית של גוגי וסבוש.
ישר המוח שלי התחיל לעבוד... למה? מה אני צריכה את הדובי הענק בבית שלי? כמובן שיש לו מקום הוא הרי הדובי של סאנשיין אהובתי ואפילו הכנתי לה פינת משחקים קטנה, אבל עד שהצלחתי להוציא מהבית את כל הרכוש של הילדים שלי שחשבו שהבית שלנו הוא סוג של מחסן, מה אני צריכה עכשיו את הדובי הענק הזה?
ההורים הסבירו שהם בדיוק מעצבים את החדר שלה, ואפילו הראו לי תמונות מדהימות - כי לבת שלי ולבעלה יש כשרון עיצובי מופלא. ולכן, עליי להבין שהדובי הענק פשוט לא משתלב עם העיצוב החדש.
פתאום, סאנשיין עזבה את הדובי, ורצה לקופסא ענקית שנשענה על הקיר. "מה זה?" היא שאלה. סבוש קנה לה מתנה! לוח ציור גדול ומשוכלל. לוח דו צדדי, בצד אחד מציירים עם גירים ובצד השני עם טושים.
הנכדה שלי ממש התלהבה ואני התחלתי לפחד שהלוח הגדול לא יתאים לחדר המעוצב. מיהרתי להכריז:" אתם לא חייבים לקחת את הלוח הביתה. אתם תחליטו אם אתם רוצים להשאיר את המתנה אצלנו".
הבת שלי שמחה שיש כזאת אופציה והינהנה בשמחה.
בערב, כשהגיע הזמן שלהם לחזור הביתה, הילדה לא הסכימה להשאיר אצלינו את הדובי. שום טיעון לא עבד. ההורים ניסו בהתחלה להלהיב אותה שהדובי ישאר עם גוגי וסבוש שישחקו איתו אבל זה הלהיב רק אותם.
הם אפילו הזכירו לה שיש לה חדר שעוצב מחדש אבל היא לא הבינה את הקשר.
לבסוף, ההורים נכנעו בקול ענות חלושה והסכימו לקחת את הדובי איתם בחזרה הביתה. הם הגיעו עד לדלת ושם נעצרו. וסאנשיין שלי רצה לסלון והחלה לגרור את הלוח הגדול לכיוון הדלת.
בייאושם הם ניסו להסביר לה שאין מקום גם לדובי וגם ללוח. ביקשו ממנה לבחור, דובי או לוח. אך היא, לא ויתרה. וכך, יצאו לדרך ההורים המותשים עם כל הרכוש יחד. בקושי נשאר מקום לקופסאות האוכל שנתתי להם...