הריב הראשון הגיע ובגדול
אני בוכה בקולי קולות עם דמעות ששוטפות את פני "אבל לא הספקתי להתקלח עדיין".
ההוא שלצידי היקר, בוהה בי מבעד לדלת ומגלגל את צרור המפתחות על האגודל.
"אני נוסע, לא יכול יותר. כולם מחכים לנו שם . מה קורה איתך??"
אני יושבת על המיטה כמו כלבלב כנוע " לא אספיק, בחיים לא אוכל להיות מוכנה כל כך מהר... לא החלטתי מה ללבוש, פתאום נרדמתי בלי לתכנן"
הוא אמר שהוא הולך ודי, אין לו יותר זמן לחכות, הוא כבר נתן לי התראה לפני חצי שעה.
"אני נרדמתי בטעות, לא חשבתי שארדם וזה פתאום קרה." ועוד זעקה של בכי יוצאת מתוכי.
אני שומעת את טריקת הדלת שפותחת אצלי עוד גל של דמעות לא נשלטות.
הנה זה הגיע.
לא האמנתי שזה יגיע עד אלי. עד עכשיו היתי נטולת הורמונים וקריזות; אבל כשאני יושבת כך על המיטה עם החולצה מהבוקר שהתקמטה לחלוטין, אני קולטת שכנראה בדרך להחליף מצעים, נרדמתי עם הבגדים בשבע בערב לפני שתכננו לצאת ליומולדת ארור.
כמו לבה רותחת, הם עולים במעלה רגלי, דרך האגן, חלל הבטן, החזה, הכתפיים, הסנטר. ממלאים כבר את כל גופי ופורצים דרך ארובות העיניים. הורמונים סוררים, הורמוני צעצוע משתלטים על חיי.
תוך כדי ניגוב העיניים וגרירת הרגליים אל עבר האמבט המפנק, אני מריצה סנריום בראש שהוא כבר לא חוזר היום, נשבר, עוזב אותי לאנחות עם בטן קטנה ומוצא אחת אחרת. הרי איך הוא יכול לסבול כזו נוראית ואיומה, אחת שבוכה, נרדמת, צועקת ורצה כל כמה רגעים לפיפי.
אני נותנת למים לשטוף את היום הנורא, היום הראשון של ההריון שבאתם לבקר אותי ובגדול. לא יכולתם להתחיל בקטן?! נגיד מבכי קטן על קלמנטינה שלא מתקלפת, סיר שלא מתנקה או דלת שאינה נפתחת?!? היתם חייבים לבוא ולהביא עמכם כזה ריב גדול וקולני?!?
אני סוגרת את הזרם, ומתפנקת במגבת הרכה. מבעד לדלת האמבטיה, אני שומעת את המפתח מסתובב בדלת. הוא חזר, לא יצא בלעדי. אני סוחטת את השיער, מחייכת ומודה בלב- מזל שהוא האבא של הגברת, כי אם היא היתה נשארת רק איתי, היא לא היתה מגיעה רחוק...
לקריאה נוספת על שבוע 13 היכנסו למחשבון ההריון שלנו >>