במידה ולא יצא לכן להתקל עדיין ב- I'm on leave, הבלוג המושקע של נועה קליין, עשו לעצמכן טובה גדולה: מיד בסיום קריאת שורות אלו הקליקו על הלינק שבסוף הכתבה. התענוג פשוט מובטח, משום שמדובר באחד הבלוגים השנונים, היפים והמושקעים שיצא לנו להתקל בו לאחרונה ברחבי הרשת. במידה ואתן כבר קוראות קבועות ונלהבות כמונו, בוודאי תרצו להכיר קצת יותר את נועה.
מה זה בדיוק i'm on leave?
העולם שלי, שם אני מספרת ומאיירת את החיים שלי, חוויות מהאמהות, הזוגיות וסתם היומיום.
בבלוג אני יוצרת מוצרים וחוויות שאני מפנטזת עליהם, ומשתפת במתכונים שניסינו ואהבנו.
I’m on leave הוא סגנון החיים שלי והתירוץ לחיות אותם כמו שהייתי רוצה.
ספרי לנו קצת על עצמך
מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות מעצבת אופנה, מגיל 3 תכננתי את המסלול שלי ל'שנקר'. זה היה החלום, הייתי חדורת מוטיבציה וניתבתי את החיים שלי עד לשם. ועשיתי את זה, בעבודה קשה החלום הוגשם ועבדתי כמעצבת בארץ ובחו"ל, עיצבתי בשביל חברות גדולות וקטנות ואפילו היה לי מותג משלי. אבל לאחר 10 שנים במקצוע הרגשתי שאני רצה אחרי הזנב שלי, קולקציה רדפה קולקציה והתעייפתי.
כשפגשתי את אורן, בן זוגי, החלטתי לעזוב את המקצוע ולחפש תחום יצירה אחר, היו לי כמה תנאים חשובים-
ליצור מוצרים שאורך החיים שלהם ארוך מעונה אחת.
להיות אחראית על כל שלבי היצירה.
והכי חשוב להרגיש מסופקת ולאהוב את היצירות שלי.
ולכן התחלתי ללמוד תקשורת חזותית.
אבל אז הגיעה מעיין, הבת שלי, וטרפה שוב את כל הקלפים.
ספרי לנו קצת עליה
מעיין כיום בת שנתיים, היא ילדה מקסימה ונהדרת (איך לא?!) ואני עדיין המומה מהאמהות, בעיקר כי אני מרגישה ילדה בעצמי. ופתאום גדלה לי בבית ילדה עם המון דעות על החיים, שהיא מבטאת בנחישות עם 5 המילים שהיא יודעת להגיד.
היא מצחיקה, מלאת חיים ונורא אוהבת לעשות 'דברים של גדולים' כמו לחנך את מוריס הכלב. היא מצווה עליו 'לשבת' וכשהוא יושב היא מתנפלת עליו בנשיקות.
כשהיא שומעת את הקומקום רותח בבוקר היא מגיעה בריצה בצרחות 'קפה' ומתעקשת להכין את הקפה שלי והיא כבר יודעת בדיוק איך אני אוהבת אותו.
לרוב נורא כיף להישאב לקצב שלה, ולפעמים אני מסתכלת מהצד בחרדה וחושבת לעצמי 'הטורנדו הזה הולך לגדול, ואלוהים יודע איך נתמודד עם זה אז...'
מה קדם למה - הבלוג לאימהות, או האימהות לבלוג?
האמהות קדמה לבלוג. כשסיימתי את לימודי תקשורת חזותית נשארתי קצת המומה. לא ידעתי בדיוק מה לעשות עם עצמי. הזוגיות והאמהות מילאו אותי ופחדתי להישאב לעבודה שתגזול את הזמן שלי ואת כל האנרגיות. הארכתי עוד קצת ועוד קצת את חופשת הלידה שלי.
מתוך שיעמום ודחף גדול ליצירה התחלתי את הבלוג. בהתחלה איירתי וכתבתי סיפורים קצרים על האמהות וחופשת הלידה- על העצלנות שלי לנוכח מטלות הבית, על המאבקים שלי להכין ארוחת ערב שמעיין תאשר. ניסיתי לשמור על הומור וכלליות ולאט לאט הסיפורים התארכו והנושאים התרחבו.
עכשיו אני כותבת בפתיחות ובכנות על כל מה שבוער לי באותו הזמן, על הזוגיות, האבדן של אמא שלי ועל מוריס הכלב ( דמות שמעוררת תגובות מעורבות בבית שלנו ). לפעמים הפוסטים מצחיקים ולפעמים כואבים. לאט לאט גיליתי שהבלוג הוא גם פלטפורמה ליצירת כל הפנטזיות שלי, אלה שבלי ה'תירוץ' הזה לא היו באות לידי ביטוי.
כמו למשל, בובות גרב, ארטיקים ביתיים או אוהל טיפי שבניתי בתוך הבית. לכל מה שאני יוצרת אני גם מוסיפה הדרכה, כדי שהקוראים שלי יוכלו להכין את הכל בעצמם. זה הדבר המספק והכיפי ביותר, כשאחת הקוראות שולחת לי תמונה של משהו שהיא יצרה בעקבות פוסט שלי (גם גברים קוראים ומזדהים עם הבלוג, אבל בעיקר נשים טורחות לשבת וליצור).
איך משלבים כתיבה שוטפת בבלוג עם החיים וכל מה שמסביב?
הדברים הראשונים שהתחייבתי בפני עצמי כשהתחלתי את הבלוג הם משמעת ועקביות.
אני מפרסמת כל שבוע פוסט. למרות שהחיים די משוגעים ובלתי צפויים, בין מחלות לסערות להפסקות חשמל, לרוב הפוסטים שלי כרוכים בהפקה והשקעת זמן גדולה ואני משתדלת לסיים פוסט בשבוע.
האמת היא, שאני מאוד נהנית. אחרי הצהריים תמיד מוקדשים למעיין, אבל לפני שהיא חוזרת מהגן ואחרי שהיא הולכת לישון, אפילו עד השעות הקטנות של הלילה אני אוהבת לכתוב, לאייר, ליצור וללטש עד שאני לחלוטין מרוצה ומסופקת. לפעמים אני מקטרת על כמה עבודה יש לי וכמה אני בלחץ, בעיקר לאורן שלרוב סופג בגבורה ובלי להרים גבה, אבל גם אז אני נהנית מכל רגע.
איך האימהות משפיעה על העשייה שלך?
אני חושבת שהאמהות משאירה אותי מאוד נאמנה ומחוברת לעצמי, גם בתור יוצרת אבל קודם כל כבן אדם. הרבה תכונות שליליות נשרו ממני במהלך האמהות כמו הצורך לעשות רושם, הצורך לרצות אנשים גם כאלו שאני לא מכירה, פחד וחוסר אמונה עצמית.
אני מנסה לחנך את עצמי כמו שהייתי רוצה לחנך את מעיין וזה גורם לי ליצור כרגע עם הרבה יותר כנות. אני מסוגלת לטפוח לעצמי על השכם ולאהוב את מה שאני עושה, זה דבר שכמעט אף פעם לא קרה כמעצבת אופנה.
גם הרבה מהמוצרים שאני יוצרת הם עבור מעיין. אני מקווה שהערב הקסום שבילינו במסיבת התה שיצרתי עבורה, או הערב באוהל הטיפי ישארו כחלק בלתי נשכח מהילדות שלה. ואת בובת הגרב שהכנתי עבורה 'תולי' היא סוחבת לכל מקום וזה מרגש אותי כל פעם.
מה את הכי אוהבת בעולם הבלוגינג?
עולם הבלוגינג הוא עולם נהדר. למרות שבסופו של דבר זה מסתכם בלשבת בפיג'מה מול מחשב, יש אחווה גדולה בין בלוגרים, המון תמיכה ופירגון. כל בלוגר מביא את העולם הפנימי שלו, אין חוקים ליצירה, לנושאים, לדרך ההגשה. לכל אחד יש את המקום שלו מתוקף היותו יחיד ומיוחד.
למה דווקא שפה איורית?
האיור בהתחלה היה הדבר העיקרי, כי הרגשתי הרבה יותר מאיירת, ציירת, מעצבת מאשר כותבת.
האיור היה המרכז ולו הוספתי כמה מילים ש'מסבירות' אותו. התייחסתי לכל פוסט כמו דף מספר שצריך לעצב בצורה אוטונומית.
אחר כך התחלתי להבין יותר את הפורמט הבלוגרי ולתפוס ביטחון ככותבת, הסיפורים התחילו להתארך ויצאו מתוך האיור. לאט לאט גם הרגשתי שמצאתי את הסגנון שלי ויש לי את הדרך הקבועה שבה אני ניגשת לכל איור. לכל פוסט אני מוסיפה שניים, שלושה איורים. אני עדיין מרגישה שהאיור הוא לב הפוסט, הוא לחלוטין חלון הראווה לסיפור שמושך קוראים פנימה.
שלושה טיפים ממך, למי שרוצה לפתוח בלוג אישי
טיפ ראשון: לא לפחד, פשוט לעשות. תמיד יש סיבות לדחות, להמנע, לוותר, אבל אם זה בוער בעצמותיכם פשוט לעשות. אחרי הפוסט הראשון זה הרבה פחות מפחיד.
טיפ שני: להתמיד. עם כל פוסט משתפרים קצת,לומדים את השפה, מה טוב, מה רע, מה עובד. בסוף הפורמט ברור והכתיבה והיצירה זורמות בקלות. עם ההתמדה גם מגיע קהל קוראים נאמן.
טיפ שלישי: להיות כנים. האמת תמיד מושכת אפילו אם היא קשה ואנשים מזהים זיוף. מה שמגיע מהלב יכול לגעת בלבבות אחרים.
וכמובטח, זה הבלוג היפיפיה.
התמכרות נעימה!
