החודש האחרון הרגיש ממש כמו רכבת הרים. בין החזרה שלי לעבודה (כמעט) מלאה, לבין ההתנהלות היומיומית עם שני זאטוטים, התמודדנו עם לא מעט.
היה לנו את פורים ודרמת התחפושת של נועם (אמא השקיעה, נועם לא רצה ללבוש), בריחות פיפי (עדיין) ולאחרונה גם בלילה (איזה כיף להוריד הכל מהמיטה ב-02:00 בלילה ולהפעיל מכונה), נסיעות מטריפות את הדעת עם יובלי שצורחת מאחור (הילדה הזו מלמדת אותי שאפשר לנהוג בצורה מאוד בטיחותית עם יד אחת על ההגה והשנייה מאחור מחזיקה את המוצץ בפה שלה), דלקות עיניים (שלנו, לא של הילדים), הצטננויות (של הילדים, לא שלנו), ולא מעט ביקורי רופאים (של כולנו). ולקינוח - כאבי הגזים הידועים לשמצה שהחלו להטריד את הקטנטנושה דווקא עכשיו, בגיל שלושה חודשים.
אני מסיימת את החודש הזה עם הלשון בחוץ, ראש כואב, וגב ממוטט. ועכשיו פסח, החג האהוב עליי. חג שמסמל מבחינתי התחדשות ושגשוג. זה לא במקרה שזה כך עבורי כי יום ההולדת שלי חל בסמיכות לחג. אז כולי תקווה שמכאן עולים למעלה.
** אחרית דבר- אחרי שכבר סיימתי לכתוב והקראתי לשי כדי לשמוע את דעתו הוא אמר שזה נשמע קצת דכאוני. ייתכן והייתי מושפעת מהיום הקשה והלילה שעברו עלינו. אז חשבתי לעומק ואולי יש משהו בדבריו.
בתוך כל מה שכתבתי שהיה החודש היו גם נקודות טובות, הרי אמרתי רכבת הרים, ובכל רכבת יש גם עליות... יובלי שלי מחייכת המון. מהרגע שהתחילה היא לא מפסיקה, ובשבוע האחרון היא גם התחילה לדבר, אמנם פטפוטים של תינוקות, אבל היא עושה את זה בהתלהבות וממש מנהלת שיחות.
צילום: טלי דברת
נועם מגלה יותר ויותר בגרות של אח גדול, עוזר הרבה יותר עם יובלי ובכלל מאוהב בה עד הגג. עם כל הדריכות שלי סביבו כשהוא בסביבתה (הוא עדיין לא מודע לכוח הפיזי שלו ולשבריריות שלה), הלב שלי מתמוגג מלראות את האינטראקציה שלהם יחד, וכבר עכשיו אפשר לראות איך היא מסתכלת עליו בהערצה.
ניפגש שוב, בחודש הבא, בתקווה לחודש מלא בעליות ופחות מורדות ברכבת ההרים הזו שאנחנו חיים בה.
