בצפירה החזקתי את ניב, ולא יכולתי שלא לחשוב... ״אם הייתי שם, לא היה לי סיכוי לשרוד״
אם הייתי שם, לא היה לי סיכוי לשרוד, ממש שום סיכוי.
יש לי 3 ילדים קטנים.
יום אחד היינו צריכים לארוז מזוודה וללכת - עם כולם.
אלו מחשבות עצובות.
היינו לוקחים את הדברים הרגילים, בטח הייתי מוסיפה צעצוע לכל ילד.
כמו כל הגברים, טל בטח היה מופרד מאיתנו בשלבים ממש מוקדמים.
והייתי נשארת לבד - עם 3 ילדים.
בדרך הם בטח היו רעבים, ולא מבינים, ובכיינים - ולא היה לי מה לעשות.
והייתי צועקת שישארו קרובים אלי כל הזמן, והייתי מחזיקה להם את הידיים חזק ואומרת להם דברים כמו: לא לזוז, לא לפחד, הכל בסדר, הנה צעצוע קח תשחק.
ובדרך בטוח היה להם קר, ואני הייתי מבועתת ועייפה ורעבה, ואולי היו מתגנבות לי מחשבות איך להבריח אותם, לפחות את הגדולים - אבל לא הייתי מעיזה, הייתי מפחדת לא לראות אותם יותר לעולם.
עדיפים הימים הקרובים איתם מאשר בלעדיהם מעכשיו ועד עולם.
היינו יוצאים, והיה בלגן, והיינו הולכים עם כולם.
והצעצועים שלהם היו נקברים תחת אלפי הצעצועים האחרים של הבאים שיגיעו.
ולא היה לי שום סיכוי לשרוד.
צילום: אבישג קופלמן
אם היה לי ממש מזל, מישהו שהכיר אותי טוב והצליח לשרוד היה מספר עלי ועליהם ואולי היה עלינו דף עד ביד ושם.
היה כתוב שם העץ המשפחתי שלי, היה כתוב שם מה עשיתי בחיים. אולי תאריך לידה.
לא היו כותבים שאהבתי פרחים, שאהבתי לטייל, שחיכיתי שהפרחים בגינה שלי יתייבשו ואספתי את הזרעים שלהם. לא היה כתוב שם שאני אוהבת שסק.
אם היה לי קצת מזל אז מישהו שהכיר אותי מעט היה דואג שהשם שלי יהיה חקוק איפשהו... ופעם בכמה זמן... מישהו היה עובר ליד השם שלי - ואולי השמות שלהם - והעיניים שלו היו עוצרות והוא היה קורא בלב ״אבישג שלי קופלמן בחר״ ובלי לראות פרצוף, מבלי לראות חיים, מבלי לדעת מי אני ומה הייתי.
אם לא היה לי מזל בכלל - הייתי מתאדה כמו רבים אחרים בלי זכר, בלי שם, בלי כלום. כאילו שלא היו 2 אנשים פעם שהביאו אותי לעולם מתוך אהבה וגידלו אותי. כאילו שלא הבאתי ילדים בעצמי. כאילו אוויר.
לא היה לי שום סיכוי לשרוד, אמא ל-3 ילדים קטנים.
