אי שם, בחלום הכי ורוד שלי, דמיינתי את עצמי כותבת את הספר שלי בחופשת לידה.
אני חושבת שהחלום הזה נרקם הרבה לפני שנכנסתי להריון, כבר כשהייתי נשואה טרייה וידעתי שפעם אהיה בהריון ושאחרי ההריון תבוא חופשת לידה עם קרני שמש חמימות שילוו אותי ואת העגלה ואת מי שבתוכה לאן שרק נלך. אחר כך נחזור הביתה, ובחדר אחד מישהו יישן שנת צהריים שלווה ובחדר אחר מישהי תשב מול המחשב ותקליד ותהפוך לסופרת, סוף סוף.
ואז ילדתי
אחר כך לא הרגשתי שלחיים שלי נכנס כאוס בלתי ניתן לשליטה, לא הרגשתי שאני רוצה לברוח, או שהקרבתי את כל מי שאני על מזבח האימהות ואין כבר דרך חזרה.
מה כן הרגשתי?
שהספק הזה שכל הזמן כיווץ לי את הבטן במהלך ההריון, שהוריד לי את הראש ואמר לי "את לא הולכת לכתוב ספר בחופשת לידה. מי כותב ספר בחופשת לידה? חופשת לידה היא לא חופשה", הספק הזה תפח למציאות.
היתה לי רובי קטנה בין הידיים ובתוכי לב מוצף באהבה שלא יכולתי לשלוט בה, ולאהוב את עצמי מספיק כדי להפוך את עצמי לסופרת, נראה היה לי מופרך לחלוטין. זה הרגיש לי טבעי ונכון כל כך שכל המשאבים המנטליים והרגשיים שלי, ובוודאי שמשאבי הזמן שלי, ימוקדו בלאהוב אותה.
אז קרני שמש חמימות באמת ליוו אותנו לאן שרק הלכנו. רובי הביאה איתה את האביב ואת מזג האוויר הנעים הזה שמחבר את הטוב שבכל העונות. ואני לא ישבתי לכתוב. אפילו לא חשבתי לנסות.
איור: כוכב ביבי
אבל ערב אחד, אולי שלושה שבועות אחרי שהיא נולדה, קרה לי דבר מעניין.
השכבתי אותה לישון בעריסה שלה וכמו בכל ערב, שרתי לה בשקט את כל השירים שעברו לי בראש באותם רגעים.
היו שם שירי ערש והיו שם שירי ילדים אחרים וכנראה שמשהו בכוכבים של אותו ערב הסתדר באורח פלא, כי מצד אחד רובי, שבדרך כלל דווקא היתה נרדמת בקלות, פשוט המשיכה להביט בי בעיניים הגדולות שלה ומצד שני, לי נגמרו השירים. לא זכרתי יותר אף שיר. בלאק אאוט. אפילו שירים של ביונסה לא עברו לי בראש באותו רגע.
אז כדי להמשיך את שטף הדיבור אמרתי לה "עכשיו גם השמיים הולכים לישון/ עוטים את גלימתם השחורה/ מתכסים בכוכבים/ הנה השמיים נמתחים ונשכבים."
ואז עצרתי. כי הדקלום הספונטני הזה ממש מצא חן בעיניי. ולא הבנתי מאיפה זה בא.
אז חזרתי על השורות האלה עוד ועוד בקול כדי שאזכור אותן ואז המשכתי לדקלם לה "השמש מקפלת את קרניה/ ומסתתרת תחת שמיכה/ נפרדת לשלום מכל חבריה/ מפיל וארנבת, עקרב וסוסה/ לילה טוב פיל/ לילה טוב לך ארנבת/ לילה טוב עקרב וסוסה."
איור: כוכב ביבי
אחר כך כתבתי את הכל כדי שלא יילך לאיבוד, הוספתי עוד בית ופתאום היה לי שיר.
זו לא היתה הפעם הראשונה שכתבתי שיר. אני כותבת שירה כמעט מאז שאני זוכרת את עצמי. אבל זו הייתה הפעם הראשונה שחיברתי שיר ילדים.
והשיר הזה, היה בעצם השיר הראשון שנכתב בספר שלי. כי בשבועות שאחר כך לא הפסקתי לכתוב. השירים זרמו ממני. אך ורק שירי ילדים, כולם נוגעים בעולם הפנימי של הילדים, כולם מתארים את העולם כמו שאני ביקשתי לראות אותו דרך העיניים שלהם, דרך העיניים של רובי. ושנים לא נהניתי לכתוב ככה, שנים לא הרגשתי שזה כל כך טבעי. אולי אף פעם לא. ובשלב מסוים היה לי ברור שהשירים האלה לא יישארו שלי ושל רובי, הם יהיו של כולם.
צילום: גלי פלג
אז התחלתי לעבוד על הספר. בהתחלה זה היה מאוד מאוד איטי, הססני, ספקני. מצד אחד ההשראה שכאילו נחתה עליי משום מקום היממה אותי ומצד שני, מה ספר עכשיו?
מי היה מאמין שבסוף יהיו לי שניים. שני ספרים.
כי בתוך כל העבודה הזאת על ספר הילדים, מתוך חדוות היצירה שהדבר הזה הפיח בי, אחרי כמה חודשים התחלתי לכתוב רומן למבוגרים. כן, בתוך חופשת הלידה. זה לא היה פשוט וזה לא היה הגיוני, אבל לא יכולתי אחרת.
כבר הפכתי למה שרציתי להיות ולא היתה דרך חזרה.
איור: כוכב ביבי
ועכשיו, להווה.
סיימתי לכתוב את הרומן אחרי שהסתיימה חופשת הלידה שלי, כשהחלטתי לקחת לי תקופה שבמהלכה אכתוב במשרה מלאה. עשיתי הפסקה מהחיים שהכרתי, התובעניים, הפרקטיים, רווי החלומות הבלתי ממומשים וכתבתי בטירוף, בלי הפסקה, מחויבת רק לעצמי.
וזה עבד, ואם הכוכבים ימשיכו להסתדר, זה יעבוד עד כדי כך שהרומן שלי יראה אור.
וספר הילדים? די הרבה חודשים אחרי שחשבתי שסיימתי לכתוב אותו ושאני רק עובדת על ההפקה שלו, לילה אחד התגנב לתוך הראש שלי עוד שיר. אחד אחרון והכי אישי מכולם. והשיר הזה, "בצלים ירוקים לרובי", הוא זה שנתן לספר את השם שלו בסופו של דבר. אולי כי הייתי חייבת לרובי את ההשראה שהיא הכניסה לחיי, את האור שביצירה ואת הידיעה שאוכל לעשות כל דבר.
מסתבר שהחלום הכי ורוד שלי לא היה ורוד מספיק. האימהות ורובי הפכו את המציאות לוורודה אפילו יותר.
+++
שירן גבאי דמרי היא אמא של רובי וגם עורכת דין, סופרת ומשוררת. בקרוב יראה אור ספרה הראשון לילדים, בהוצאה עצמית באמצעות הדסטארט, מוזמנות לקחת חלק ולתמוך בפרוייקט >
