עברו שניים עשר חודשים. שנה. וואו שנה עברה לה.
התלבטתי המון במה ארצה להתמקד בפוסט הזה. האם להמשיך כמו בכל פוסט קודם לסכם את החודש האחרון שעבר עלי, עלינו, או שהפעם לסיכומו של תהליך אכתוב סיכום של השנה החולפת, ועל החוויה שבכתיבת היומן האישי (ציבורי) הזה שניהלתי. בא לי קצת מהכל.
מצחיק שכתבתי "בא לי", כי "בא לי" זה הטרנד החדש בדיבור של נועם. זה חדש יחסית. אני לא כל כך אוהבת שהוא משתמש בצמד המילים האלה, אבל זה גם ברור לי שכך כל שאר הילדים, וגם זה יחלוף.
אז מה היה לנו החודש? נאלצנו להיפרד מסבתא של שי, סבתא רבקה. היא היתה חלק בלתי נפרד מחיי המשפחה של שי, ונועם הכיר אותה מצוין. לצערי זו לא היתה הפרידה היחידה שלנו. מאז שנועם נולד, סבא של שי, שהיה הסנדק הרשמי של נועם, נפטר כשנועם היה בן חודש וסבא שלי שאהבתי מכל, נפטר גם השנה.
למרות שאותו נועם הכיר, הוא פחות הרגיש בפטירתו. זה כנראה בשל העובדה שבשנה האחרונה סבא שלי היה מאוד חולה וכמות הביקורים שלנו אצלו עם הילדים הייתה מאוד ספורה. אבל כשסבתא רבקה נפטרה הוא הבחין שהיא איננה. התלבטתי מאוד מה להגיד לו, התלבטות שהתחילה כשסבא שלי נפטר, ואחרי התייעצות עם חברה החלטתי שאספר לו שהיא איננה, שהיא עכשיו עם הכוכבים שבשמיים, ושלא נראה אותה יותר. אני לא יודעת מה בדיוק הוא הבין מזה, אבל אם תשאלו אותו איפה סבתא רבקה הוא יספר לכם בדיוק את זה.
למרות שאת החודש הזה התחלנו בנימה קצת עצובה, זה היה חודש אופטימי ושמח. יובלי עומדת כבר בכוחות עצמה ואפילו החלה לצעוד. בקטנה. שלושה צעדים ובום. נועם משתפר מאוד מבחינת ההתנהגות שלו והוא מגלה יותר ויותר בגרות בכל הנוגע ליובל. עדיין צריך לעבוד איתו על גבולות כוח כשהוא מחבק ומנשק (חונק מאהבה...), אבל הי, לפחות הוא אוהב ומביע את אהבתו כלפיה.
אז ממש לפני כמה ימים החלטנו לשנות גישה עם נועם בניסיונות שלנו להציב לו גבולות ולעזור לו בנקודות הקשות שלו. החלטנו לתת איזשהו אינסנטיב, משהו שידרבן אותו להשתדל. קנינו מדבקות צבעוניות (נועם מאוד אוהב מדבקות) ובכל יום בסוף היום נועם זוכה להדביק עד 3 מדבקות על לוח השנה שלנו במשבצת של אותו היום. מדבקה אחת אם התנהג יפה במהלך היום, מדבקה שניה אם השתדל מאוד שלא יברח לו פיפי בתחתונים (בחודשים האחרונים היו לא מעט תאונות למרות שהוא כבר גמול מעל שנה), ומדבקה שלישית אם הוא הלך לישון בלי לעשות בעיות (אותה הוא מדביק בבוקר למחרת). רק התחלנו... אבל אני ממש מקווה שזה יעזור.
את יום ההולדת של יובלי חגגנו כהרגלנו בחיק המשפחות שלנו, בבית של סבא וסבתא, עם אוכל טוב, עוגה מופלאה, וקומץ ילדים קטנים שהשתוללו ונהנו מכל רגע.
ובנימה קצת כללית ומסכמת אני רוצה להתייחס לשנה שהיתה. אם עקבתן פה אחרי כל הפוסטים שלי וודאי הבנתם שזו היתה שנה מטלטלת ומסחררת עם לא מעט עליות וירידות. זו היתה שנה שבה שי ואני למדנו איך לאזן משפחה עם שני ילדים, שנה שבה נועם הפסיק להיות הילד היחיד והמרכזי ונאלץ לפנות מקום גם לאחותו הקטנה.
שנה שהיו בה התחלות חדשות לצד סופים כואבים. השנה הזו אולי יותר מכל שנה אחרת היתה השנה הכי משפחתית בחיי עד כה. בילינו המון ביחד ארבעתנו וביחד עם המשפחות של שי ושלי.
עבורי זו היתה שנה של שיקום- גם פיזי (התאוששות ובנייה מחדש של הגוף אחרי שני הריונות ושני ניתוחים קיסריים), גם עסקי (סגרתי עסק משותף והתמקדתי בעסק האישי שלי), וגם רגשי (לא סתם אומרים שאישה נשארת הורמונלית גם שנה אחרי לידה...).
הבלוג הזה שניהלתי פה היה מפלט נעים ונוח עבורי לשתף בו את הרגשות והחוויות שעברתי ואני מודה על כך שהיה לי את המקום הזה.
צילום התמונות בטור: טלי דברת
אני מסיימת את היומן מסע הזה מחוזקת ואופטימית. אני יודעת שההצלחה שלנו כהורים, האושר של הילדים שלנו, והאושר האישי שלנו, תלויים אך ורק בנו ובבחירות שאנחנו עושים בחיים. ואני משתדלת לבחון את עצמי כל פעם מחדש ולמקד את העשייה היומיומית שלי למטרה הזו בדיוק.
ליומן המסע המלא של טלי ומשפחתה החדשה לחצו כאן >
+++
טלי דברת, צלמת. נשואה לשי ואמא לנועם בן ה-3 ויובל בת החצי שנה. מתעדת את חיי היומיום שלה עם הילדים, הבישולים והצצות קטנות מימי צילומים. מוזמנות לעקוב
