לקח לי זמן לכתוב את הטור הזה כי כל פעם שחשבתי שאוכל לפנות לי זמן, משהו מנע ממני למצוא את השקט הדרוש לכתיבתו.
נועם חזר לגן בתחילת ספטמבר (על הכיף שעשינו בחופש הגדול יחד, תוכלו לקרוא כאן) ויובלי הצטרפה אליו.
זו הייתה עבורה הסתגלות מהירה יחסית (הוקפצתי רק פעם אחת לבוא לקחת אותה באמצע היום), אבל שבועיים אחרי פתיחת השנה יובלי כבר לא הרגישה טוב. זה כנראה לא היה קשור לכניסה לגן, היא פשוט התחילה להצמיח שיניים וכנראה שהיא סובלת מהתהליך יתר על המידה מה שגורם לה לחוסר נוחות- היא לא ישנה טוב (לילות לבנים...), היא לא אוכלת כמו שצריך, והבטן מציקה. אפשר להגיד שהיא פשוט הולכת לפי הספר של התינוקות.
וכמובן שכשיובלי סובלת אנחנו סובלים איתה. הלילות היו לבנים מתמיד וגם במהלך היום היא הייתה לא רגועה ובילתה את רוב זמנה על הידיים או במנשא.
נועם שלי, שראה כמה יובלי סובלת ניסה כל הזמן לעזור לנו לטפל בה. מיותר לציין שכבר הייתי על סף קריסה מהצטברות של חוסר שינה וכאבי גב.
ואז יצאה השן המיוחלת ולרגע אחד נשמנו לרווחה. (עד השן הבאה כמובן שכבר מגלה את אותותיה...) עם השן שיצאה חזר לו התיאבון, חזרה השינה העמוקה ויובלי חזרה לחייך- עם שלוש שיניים צחורות מבצבצות.
וכדי לאזן, היו גם דברים טובים החודש. נועם גבה בעוד 2 ס"מ, יובלי זוחלת כמו חיילת קומנדו והכי חשוב, היא יושבת לבד ללא תמיכה. כל כך חיכיתי לרגע הזה כי מבחינתי זה אומר שיובלי מצטרפת אלינו לשולחן האוכל. מאז ומתמיד הייתה עבורי חשיבות גדולה לארוחות משפחתיות ושי ואני מקפידים על כך שבכל ערב נאכל כולנו יחד את ארוחת הערב. נועם מצידו פינה ברצון את כיסא האוכל שלו עבור יובלי, לטובת כיסא "של גדולים" ליד אמא.
צילום: טלי דברת
אבל עם יד עם הלב, זו תקופה לא פשוטה. אני עוד מתמודדת עם ההחלמה של הגוף שלי משני ניתוחים קיסריים, מדלגת בין שתי הקריירות הגדולות של חיי- הצילום והאמהות, מתמרנת בין ימי מחלה, תקופות חגים שמשבשים בכל פעם מחדש את סדר היום, ובאופן כללי בין נעה ונדה בין העליות והירידות הרגילות של החיים.
אבל זו תקופה והיא תחלוף ואני אופטימית לחלוטין לקראת העתיד לבוא.
---
טלי דברת, צלמת. נשואה לשי ואמא לנועם בן ה-3 ויובל בת החצי שנה. מתעדת את חיי היומיום שלה עם הילדים, הבישולים והצצות קטנות מימי צילומים. מוזמנות לעקוב