או גברת קטנה, אנחנו כבר מגיל צעיר מתחילות באיומים
אני מדמיינת את הגברת הקטנה שגדלה ומתמתחת (כן הבעיטות הקטנות זה כמו שמספרים, אין מילים...).
אני מדמיינת את ההוא שלצידי איתה. תוהה מה הוא יהיה עבורה ודאגה מוזרה מחלחלת אלי.
בגלל שאני עוברת את כל התהליך המופרך הזה באופן כל כך פיזי, יש בי איזו מחשבה שהחיבור הרגשי שלי אליה יהיה טבעי יותר ומהיר יותר. אך מה איתו? הוא שעבורי כל חיי? מה היא תרגיש אליו? האם תראה בו את האבא המדהים שאני כבר רואה שיהיה?
אולי זה קשור לקטע הלא מוסבר בין אבות לבנות. מבחינתי המילה "אבא" פותחת אצלי ברזים לא ברורים בעיניים וכמו ילדה מטומטמת שחיבקה בקניון לב המפרץ בשנות ה-90 את הרגלים עם הג'ינס הלא נכון, אני מתחילה לבכות.
אבא שלי היה ועודנו עבורי עמוד יציב. למרות שהגיל וטלטלות החיים הורידו אותו נמוך נמוך והעלו גבוהה ושוב נמוך; ואני כבר מפוקחת רואה וחווה איתו הכל- אבא עדיין עמוד בשבילי- לווייתן שבחבל קשור אל צוואר, סוחב את הספינה. אני מהילדות המוזרות שכשראו את הכתם הנחשף על התחתונים אי שם בגיל 12 והבינו שהנה הן מצטרפות למשהו גדול מהן בהרבה, שעוד אינן יודעות מהו אך קשור לנשים- התקשרו לאבא ובכו שיבוא מהר. כזה אבא שלי...
אך זו, שכל מה שאני יודעת עליה כרגע זה שהיא מרבה לבעוט בעיקר בשעות הערב וגם זו עובדה נפוצה, מי היא? ובעיקר- מי היא תהיה עבור זה שלצידי שכבר אוהב אותה ומצליח להתחבר לתהליך הרבה יותר ממני. זה שחיכה לה כבר כמה שנים, לחץ ודחף שאנחנו כבר מוכנים וצריך להתחיל לעבוד... זה שקופץ ורוטט כשמרגיש בעיטה. האם היא תראה בו מה שאני רואה באבא שלי? מה הוא יהיה עבורה?
אני לא יודעת למה השאלות האלה מגיעות עם חרדה עמוקה, אומרים שזה מותנה. כמו הברווז הזה שהפנים הראשונות שיראה הן אמו- זה האבא שלה. שיהיה לצידה מרבית הזמן. אך עם סבא וסבתא כל כך מעורבים ומעגל של סובבים שממתינים לחוצים לרגע- מה איתו? מה יהיה תפקידו בחייה? מה אם תאכזב אותו? אני לא יכולה לשאת את המחשבה.
אז גברת קטנה, אנחנו כבר מגיל צעיר מתחילות באיומים: אוי לך אם תפגעי, תאכזבי או תרחיקי את האדם הנפלא שנקרא "לצידי". אני חזקה יותר ממה שנראית וגם גדולה ממך בכמה שנים.
למה ההיגיון מתחיל לברוח כשההורמונים ממלאים את הגוף?
